- השאלת העומדת במרכז הדיון בבקשה דנן הינה השאלה השנייה - האם קיימת עילה בדין שמכוחה קסטנבאום, אשר לכאורה לא היה צד להסכם התיווך, חייב בחיוב לשלם דמי התיווך שנטל קופלר על עצמו במסגרת הסכם התיווך? להשקפתי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, וזאת בדומה להכרעתן של הערכאות מטה.
כך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, יש בכוחה של השותפות בין קופלר לקסטנבאום כדי לחייב את קסטנבאום, שרכש את הנכס לבדו בסופו של דבר, בחיוב בו התחייב קופלר בהסכם התיווך. סעיף 14 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975, קובע כי פעולותיו של כל שותף בשותפות מחייבות את יתר שותפיו:
"כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק והאדם שעמו נשא ונתן יודע שאין לשותף הרשאה לכך, או שאינו יודע, או אינו מאמין, שהוא שותף."
בענייננו ברי כי התקשרותו של קופלר בהסכם תיווך, כאשר קסטנבאום וקופלר שותפים לכוונה לרכוש את הנכס (כפי שקבע בית המשפט המחוזי), הינה פעולה "בדרך הרגילה" (אשר לא מתקיים בה החריג של העדר הרשאה). על כן, בפעולה זו פעל קופלר כשלוח של השותפות ופעולתו מחייבת את השותפות ואת שאר השותפים. על כן, התקשרותו של קופלר בהסכם התיווך מחייבת את קסטנבאום, וממילא כאשר קסטנבאום רכש את הנכס הרי שהוא חייב בדמי התיווך שנקבעו.
לצד זאת אציין, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי להשקפתי אף אם לא היו מתקיימים יחסי שותפות בין קסטנבאום וקופלר, אלא רק יחסי שליחות שבין עורך דין ללקוחו, היה מקום לקבוע כי קסטנבאום חב בדמי התיווך מכוח הדין הכללי. כך, דומה כי יש קושי של ממש במצב דברים שבו עורך דינו של מי שהתקשר בהסכם תיווך, ונחשף אגב שליחותו להזדמנות העסקית שברכישת הנכס, יהיה פטור מדמי התיווך, כאשר הוא רכש את הנכס לעצמו בסופו של דבר.
בהקשר זה יוזכר כי בית משפט השלום חייב את קסטנבאום בדמי התיווך על בסיס דיני השליחות, וראה ברכישת הנכס על-ידי קסטנבאום עבור עצמו כחריגה מהרשאה, המאפשרת ליעקובי לראות בקסטנבאום כ"בעל דברו", בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק השליחות. לצד זאת, ציין בית משפט השלום כי ניתן היה להגיע לתוצאה זהה גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בענייננו, נוכח קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי שלפיה קסטנבאום וקופלר היו שותפים, איני נדרש להכריע האם בהעדר יחסי שותפות היה קסטנבאום חב מכוח אחת החלופות שהציע בית משפט השלום, או מכוח הסדר אחר בדין הכללי (למשל, מכוח הפרת חובות הנאמנות המוטלות על השלוח מכוח סעיף 8 לחוק השליחות (וראו: אהרן ברק חוק השליחות - כרך א' (מהדורה שנייה, 1996), אשר ציין כי: "מכאן האיסור על השלוח לנצל לטובת עצמו "הזדמנות עסקית" של השולח")).
- בטרם סיום אעיר כי מסקנתי שלפיה יש לחייב את קסטנבאום בדמי התיווך, עולה בקנה אחד עם קביעותיו של בית משפט זה בעניין מזרחי. בעניין מזרחי קבע בית המשפט ביחס לחברה שלא הייתה צד להסכם התיווך, אך רכשה את הנכס בסופו של דבר, כי היא אינה חייבת בדמי התיווך שכן "בעת החתימה על חוזה התיווך כלל לא התקיימו יחסי שותפות או שליחות", אלא רק בשלב מאוחר יותר (עניין מזרחי, פסקה 60 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז). נראה כי מהנמקה זו של בית המשפט עולה כי אילו בעת ההתקשרות בהסכם התיווך הייתה החברה שותפה של החברה שהתקשרה בהסכם התיווך, אזי היה מקום לחייבה מכוח שותפות זו. בענייננו, בהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי, בעת התקשרותו של קופלר בהסכם התיווך היו הוא וקסטנבאום שותפים. משכך, דומה כי גם בהתאם להנמקתו של בית המשפט בעניין מזרחי יש לחייב את קסטנבאום בדמי התיווך אף שלא התקשר בעצמו בהסכם התיווך.
- סוף דבר: אציע לחבריי כי ניתן רשות ערעור ונדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, וכי הערעור יידחה.
עוד אציע כי בנסיבות העניין, יישאו קסטנבאום והחברה שבבעלותו בהוצאותיהם של יעקובי והחברה שבבעלותו בסך של 10,000 ש"ח, ובהוצאותיהם של קופלר ובר יוסף בשיעור של 2,500 ש"ח כל אחד.
יחיאל כשרשופט |