ביום 30.1.2017, העביר יעקובי לקסטנבאום טיוטת הסכם מכר, וכן מסר לקופלר הסכם תיווך (להלן: הסכם התיווך) לפיו יעקובי זכאי לדמי תיווך בסך 500,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, אם ייכרת הסכם לרכישת הנכס. קופלר חתם על הסכם התיווך כלשונו. לאחר מכן נמשכו המגעים בין קסטנבאום לבר יוסף.
ביום 13.2.2017 נכרת הסכם המכר לפיו המבקשת 2, אדוונס ווב סלושנס בע"מ, חברה בבעלותו המלאה של קסטנבאום (להלן, יחד עם קסטנבאום: קסטנבאום והחברה שבבעלותו), רוכשת את הנכס תמורת סך של 2,500,000 ש"ח. בו ביום, שילם קסטנבאום לבר יוסף סך של 500,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, ונערך ביניהם מסמך שבו, בין היתר, התחייב בר יוסף להשיב את הכספים אם יבוטל הסכם המכר. בסמוך לכך שילמו בעלי הנכס שכר טרחה בסך של 125,000 ש"ח לבר יוסף.
- לאחר שנודע ליעקובי כי הסכם המכר נכרת, פנה יעקובי לקופלר ודרש כי ישלם לו את דמי התיווך על סך 500,000 ש"ח בהתאם להסכם התיווך שנכרת ביניהם. בתגובה, קופלר השיב כי הוא כלל לא רכש את הנכס, ויתרה מכך, אף לא ידע שקסטנבאום רכש את הנכס באמצעות החברה שבבעלותו, ועל כן לא מוטלת עליו שום חובה לשלם את דמי התיווך ליעקובי.
- בעקבות סירובו של קופלר לשלם את דמי התיווך כאמור, הגישו יעקובי והחברה שבבעלותו, ביום 11.7.2019, תביעה, לבית משפט השלום, כנגד קופלר, קסטנבאום והחברה שבבעלותו (יצוין כי תחילה הוגשה התביעה גם כנגד בעל הנכס ובר יוסף, אולם התביעה כנגדם נמחקה בהסכמה). בעיקרו של דבר טענו יעקובי והחברה שבבעלותו כי מאמציו של יעקובי הם שהובילו לכריתת הסכם המכר ועל כן הוא "הגורם היעיל" ויש לשלם להם את דמי התיווך בהתאם להסכם התיווך.
הועתק מנבו מנגד, בתמצית, טען קופלר כי אף שחתם על הסכם התיווך, הוא כלל לא רכש את הנכס וממילא לא השתכלל התנאי המחייב אותו בדמי התיווך. לצד זאת, טענו קסטנבאום והחברה שבבעלותו כי אף שבמקור התעניין קסטנבאום ברכישת הנכס במשותף עם קופלר, הרי שמשלב מסוים קופלר לא היה מעוניין ברכישת הנכס ונוהל משא ומתן בינם לבין בר יוסף, אשר הדגיש כי תשלום שכר טרחתו מכסה את כל העלויות הנלוות לרכישת הנכס, כולל דמי התיווך. לצד זאת, הגישו קסטנבאום והחברה שבבעלותו הודעת צד ג' נגד בר יוסף.
פסק דינו של בית משפט השלום
- ביום 25.3.2024 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט ר' אילן), ב-ת"א 26108-07-19 [נבו]. בית משפט השלום חילק את הדיון בפסק דינו לשלושה חלקים: תחילה, נדונו טענותיהם של יעקובי והחברה שבבעלותו לחיובו של קופלר בהתאם לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המתווכים); לאחר מכן, נדונו טענותיו של יעקובי והחברה שבבעלותו ביחס לחיוב קסטנבאום והחברה שבבעלותו בתשלום דמי התיווך; ולבסוף, נדונו טענותיהם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו שהועלו בהודעה לצד שלישי לבר יוסף.
- ראשית, דחה בית המשפט את טענותיהם של יעקובי והחברה שבבעלותו כי על קופלר לשלם להם את דמי התיווך בהתאם לחוק המתווכים.
בהקשר זה עמד בית המשפט על כך כי נכרת הסכם תיווך בין יעקובי לקופלר, וכי בהסכם זה התחייב קופלר לשלם ליעקובי דמי תיווך בסך 500,000 ש"ח "מייד לאחר שהושג הסכם מחייב ביני ו/או מי מטעמי ובין הצד השני ו/או מי מטעמו". בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי כריתת ההסכם בין החברה שבבעלותו של קסטנבאום לבין בעלי הנכס, אינה שנויה במחלוקת וכי המחלוקת בין הצדדים נוגעת באשר לחלקו של קופלר ברכישת הנכס על-ידי קסטנבאום. בית משפט השלום קבע כי בתחילת הדרך קסטנבאום הציג עצמו כבא-כוחו של קופלר והציע לרכוש את הנכס בשמו של קופלר, בהמשך דנו קופלר וקסטנבאום על האפשרות לרכוש את הנכס במשותף, ובפועל הנכס נרכש על-ידי קסטנבאום בלבד, באמצעות החברה שבבעלותו. נקבע כי קסטנבאום יצר בפני קופלר את הרושם שהסיכוי לרכישת הנכס קלוש שכן הנכס צפוי להימכר לרוכש אחר, ומשכך קופלר הודיע כי אינו מעוניין ברכישת הנכס. זאת, אף שבפועל המשא ומתן היחיד שהתנהל במקביל היה בין קסטנבאום לבר יוסף. בית המשפט קבע כי קופלר כלל לא ידע על משא ומתן זה וכי נודע לו על רכישת הנכס על-ידי קסטנבאום רק בדיעבד, וכי ניסיון מאוחר שלו להשתלב ברכישה לא צלח.