לישראל הסכמי הסגרה עם מספר לא מבוטל של מדינות, ובתאריך 10.12.1962 נחתמה אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה. האמנה הופעלה פעמים אחדות בהסגרתם של חשודים מישראל לארצות הברית, ולהפך.
- הליכים להסגרתו של אדם נפתחים בהגשתה של בקשת הסגרה מטעם המדינה המבקשת לשר המשפטים, בצינורות דיפלומטיים (סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה). בפועל מועברת הבקשה ישירות למחלקה לעניינים בין-לאומיים בפרקליטות המדינה (סעיף ב(1) ל"הוראות נוהל לטיפול בבקשות הסגרה" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.6000 (1.10.1973, עדכון 3.7.2002) (להלן - הנחיות היועץ [148])). שם היא נבחנת בשים לב לשאלה אם יש בה כדי לענות על הדרישות הקבועות בחוק ההסגרה ובאמנה הרלוונטית (סעיף ב(3) להנחיות היועץ [148]). ככל שנמצא כי דרישות אלו התמלאו, מתבקש שר
המשפטים - בתוקף סמכותו מכוח חוק ההסגרה - להורות על הגשתה בידי היועץ המשפטי לממשלה של עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, כדי שיבחן אם המבוקש הוא בר הסגרה (סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה; סעיפים ב(6) ו-ב(7) להנחיות היועץ [148]). החוק מורה כי בית המשפט המחוזי יכריז על אדם בר הסגרה אם הוכח לפניו כי בקשת ההסגרה עונה על דרישות החוק (סעיף 9(א) לחוק). החלטתו של בית המשפט המחוזי נתונה לערעור לפני בית משפט זה (סעיף 13 לחוק).
משהפכה החלטה על הכרזתו של אדם בר הסגרה לחלוטה, "מתמלאים כל התנאים הנורמטיביים לשם הסגרת המבוקש וניתן היתר לרשות המבצעת למסרו למדינה המבקשת" (פלר דיני ההסגרה [125], בעמ' 442). אך אין זה סוף פסוק: ההכרזה עומדת בתוקפה למשך 60 ימים (סעיף 19 לחוק) זולת אם נתקיימו נסיבות מיוחדות להארכתה בידי בית המשפט המחוזי (סעיף 20). בתקופה זו מסורה לשר המשפטים הסמכות לקבוע, וזאת לרבות על יסוד "שיקולים אקסטרה נורמטיביים, אשר הרשות השופטת אינה מוסמכת להתחשב בהם" (דיני ההסגרה [125], בעמ' 445), כי חרף כל האמור אין לבצע את ההסגרה (סעיף 18 לחוק).
בחינת ההוראות הרלוונטיות מגלה אפוא כי בכל אחד משלביה של שרשרת הטיפול בבקשת ההסגרה נדרשים הגורמים המוסמכים - היועץ המשפטי לממשלה בעצמו ובאמצעות פרקליטות המדינה, שר המשפטים ובית המשפט המחוזי בירושלים - להפעלתו של שיקול דעת. כל גורם בשרשרת, וכל שלב בהחלטה, ושיקול הדעת המיוחד לו.
- באשר ליועץ המשפטי לממשלה ולשר המשפטים - החלטותיהם הן החלטות מינהליות, וחלים עליהן הכללים התקפים בעניינה של כל החלטה של רשות סטטוטורית אחרת. על ההחלטה להיות פרי שקילתם של כלל השיקולים הרלוונטיים. עליה להתקבל בתום לב. עליה להיות סבירה ומבוססת מבחינה ראייתית (בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים (להלן - פרשת אלוני [16]), בעמ' 50). עליה להתחשב בתכליתם של דיני ההסגרה (בג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים [17], בעמ' 285).
- לשיקולים ה"מינהליים" משקל לא מבוטל. בית המשפט המחוזי, אף שאינו יושב כערכאה "מינהלית", מוסמך להיזקק להם אם מצא שהם רלוונטיים. גם בית משפט זה יידרש, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, לשיקולים אלה ככל שהתעוררו. אך אין אלה שיקולים בלעדיים. העניין אינו מצטמצם לשאלת ההתערבות השיפוטית בהחלטותיה של הרשות המבצעת. ההיבט המינהלי הוא אך אחד מפניה של
סוגיית ההסגרה. משום כך איני מוכן לקבל את טענת המדינה כי ניתן להסתפק בהפעלת המבחנים אשר נקבעו בפסיקתו של בית המשפט הגבוה לצדק לעניין ההתערבות - המוגבלת - בשיקול דעתם של גורמי התביעה הכללית (ראו בין היתר: בג"ץ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה [18], בעמ' 368; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה [19]; בג"ץ 806/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה [20]). השקפתי היא כי נוכח התפקיד העצמאי והפעיל שייחד חוק ההסגרה לרשות השופטת, על בתי המשפט שעל-ההסגרה להעביר תחת שבט ביקורתם את כלל השיקולים הרלוונטיים לה.