אכן, בשל זיקתה המיוחדת של עבירת הקשר לעבירה העיקרית ניתן לראות בכל אחד מהקושרים כמי ש"שידל" את חבריו הקושרים, כמו גם את מבצעיה בפועל של העבירה, להוציא את הקשר אל הפועל. משכך, עשוי כל אחד מהקושרים להיחשב כמי שהניע את חבריו לבצע את העברה גם אם לא ביצע בעצמו יסוד מיסודותיה של העבירה העיקרית. ומשבוצעה העבירה במדינה פלונית, קונים להם דיניה של אותה מדינה תחולה לא רק על המבצעים, כי אם גם על השותפים לקשר.
העולה מן האמור הוא כי בכל הנוגע להיקף תחולתו של הדין, שוב אין יסוד להבחנה בין קשירת הקשר לבין העבירות שלשמן הוא נקשר. משעה שמתכננים הקושרים "לייצא" את מעשיהם אל מעבר לשטחה של המדינה שבה נקשר הקשר, שוב אין לצמצם את זיקתו של זה אך למקום שבו נרקמה תכניתם אלא יש לראות במקום ביצועו של הקשר כמסב עצמו גם על שטחה של המדינה שבה הייתה העבירה אמורה להתבצע, הוא גם המקום שבו צפויים הקושרים לקצור את רווחיהם. שורת ההיגיון מחייבת, כמו מאליה, כי בהחלטתם של קושרים לבצע עבירה במדינה מסוימת יראום
כמי שחשפו עצמם מרצון לדיניה של מדינה זו, וזאת במנותק מן השאלה היכן נרקם הקשר ואם מומש לבסוף אם לאו.
זיקה ליותר משיטה משפטית אחת
- למקרא כל שנאמר עד כה קמה ומתגבשת המסקנה כי ייתכן גם ייתכן שמעשה עבירה אחד יצמיח זיקה לכמה שיטות משפטיות. ובלשונו של פרופ' דינשטיין:
"מעצם [קיומו של העיקרון, המקנה - א' א' ל'] למדינה סמכות שיפוט פלילית על-פי זיקות לעבירה או לעבריין וכו', מסתבר כי תיתכן סמכות שיפוט מתחרה בין שתי מדינות או יותר לגבי אדם. הסמכות המתחרה קיימת כאשר, למשל, ראובן - אזרח מדינה א' - מבצע עבירה במדינה ב': זו האחרונה רשאית להפעיל את סמכות השיפוט מכוח עקרון הטריטוריאליות, בעוד שמדינה א' זכאית להפעילה מכוח עקרון הנאמנות.
...
מפעם לפעם הופכת ההתחרות בין הסמכויות להתנגשות ביניהן, כשכל מדינה (אשר מוקנית לה סמכות שיפוט כדין) מבקשת להפעילה למרות קיומה של סמכות מתחרה" (דינשטיין, במאמרו הנ"ל [131], בעמ' 312).
וכמו מאליה מתעוררת השאלה איזו שיטה תקנה לעצמה את מעמד הבכורה, ועל יסוד מה תוכרע התחרות המדוברת. יוצאי דופן הם המקרים שבהם קובע המשפט הבין-לאומי נורמות להכרעה בין שיטות מתחרות. כך הוא למשל בעבירות המתבצעות בים הפתוח (ראו סעיפים 6, 8, 9 ו-19 ל-Convention on the High Seas (1958) [151]). ברם במרבית המקרים ביטויו של המשפט הבין-לאומי ההסכמי הוא באמנות הסגרה, רב צדדיות או דו-צדדיות. אלו מעגנות בדרך כלל איסור על חשיפה לסיכון כפול (double jeopardy). הדבר מונע אפשרות שבה כל אחת מהשיטות, בתורה, תבקש למצות את הדין עם הנאשם. כך משעה שדיניה של האחת מוחלים על מעשה העבירה, שוב לא יוכלו דיניה של האחרת לעשות כן. עקרון היסוד במשפט הבין-לאומי מורה:“Aut Dedere Aut Judicare” - או הסגרה או שפיטה עצמית. המשפט הבין-לאומי אינו מתעניין בתוצאתה של ה"תחרות" בין שיטות המשפט המקיימות זיקה למעשה עבירה פלוני. מטרתו היא אחת: כי העבריין יועמד לדין, ואחת היא אם הדבר ייעשה במדינה המבקשת או לחלופין במדינה המתבקשת.