פנים [58], בעמ' 764; א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" [139]).
- הזכות להליך הוגן משתרעת גם על דיני ההסגרה. ביטוייה, כעולה מחוק ההסגרה, הם רבים: העיקרון השולל "סיכון כפול"; האיסור על הסגרת אדם על רקע פוליטי או מתוך הפליה; הדרישה להצגתן של ראיות לכאורה; השבתם לכאן של ישראלים שהורשעו בחו"ל כדי לשאת בעונשם; האיסור על הסגרתו של אדם למדינה שבה צפוי לו עונש מוות, זולת אם היה נענש כך גם בישראל. עקרונות אלה מוצאים עיגונם גם באמנות הסגרה, ובכלל זה באמנה שבין ארצות הברית ובין ישראל (ראו סעיפים 5 ו-6 לאמנה).
העיקרון בדבר הוגנות ההליך אינו עומד בסתירה לתכליותיו האחרות של חוק ההסגרה. הוא משתלב בהן. יש בו כדי להקל את החשש מפני חשיפתו של נאשם לשיטה משפטית שאין הוא רגיל בה. הוא משמש משקל נגד לעקרון הלאומיות בהעמדה לדין. יפים לעניין זה דבריו של חבר הכנסת ש' וייס בדיון בקריאה הראשונה בתיקון תשנ"ט לחוק ההסגרה:
"העיקרון... שישראל היא בת למשפחת האומות התרבותיות והדמוקרטיות הוא עיקרון טוב, החוקים האלה עונים על המסורת והחוק הישראלי ומשלימים אותם. אנחנו נסגיר פושעים לתרבויות פוליטיות-משפטיות שבהן הן יזכו למשפט צדק. הדדית, הם יסגירו אלינו, וכאן האנושיות והעובדה שאנחנו חברים בקהילה האנושית הבין-לאומית קודמות לעיקרון הלאומי, כי אנחנו מניחים שייעשה צדק בשני המקומות מול פשע, משפט צדק ופרוצדורה של צדק" (ד"כ 173 (תשנ"ח) 7086 מיום 12.5.1998).
- שיטות משפט עשויות לנקוט דרכים שונות בבואן להגשים מטרה זהה. כך הוא אף באשר לזכות להליך הוגן. זכות זו מוכרת במרבית המדינות הדמוקרטיות, אך בהגשמתה עשויים לשמש אמצעים שונים. מדינה פלונית עשויה להבטיחה באמצעות זכויות וערובות דיוניות פלוניות, ומדינה אלמונית עשויה לאמץ לחוקיה זכויות וערובות אחרות. על רקע זה ברי כי טענה שעל פיה שוני בין שיטות משפט, כשלעצמו, פוגע בזכות להליך הוגן ועל כן מצדיק הימנעות מהסגרה, אינה יכולה להתקבל. טרם נמצאו שיטות המשפט המקיימות זהות דיונית ומהותית מוחלטת, אפילו מדובר במדינות בעלות מסורת משפטית משותפת.
עם זאת תיתכן אפשרות כי פערים בין שיטה משפטית אחת לרעותה באשר לטיב הערובות המשמשות להבטחת הגינותו של ההליך יהיו כה יסודיים ובלתי ניתנים לגישור, עד כי תתחייב מהם המסקנה שאין להשקיף על שיטת המשפט במדינה המבקשת כמאפשרת הליך הוגן. כשם שעצם השוני אינו מצדיק מסקנה גורפת בדבר אי-הסגרה, כך גם אין להיתלות בו לשלילת הכוח להעביר את ההסגרה תחת שבט הביקורת (השוו לדברי השופט עדיאל בפרשת מימון-כהן [45], בעמ' 66).
- מהו אפוא טיב השוני בין שיטות משפט, אשר יצדיק מסקנה כי אין לחשוף אדם לדיניה ולמערכת משפטה של מדינה מבקשת? מענה לשאלה זו מצריך שני שלבי בחינה נפרדים: בשלב הראשון על בית המשפט לבחון את טיבה של הפגיעה בזכות להליך הוגן המאפיינת, כנטען, את משפטה של המדינה המבקשת. זאת, לאורם של העקרונות היסודיים ותפיסות העומק המשמשים בדין הישראלי בבחינת השאלה מהו הליך הוגן ומה הן הזכויות והערובות היסודיות שבלעדיהן, על-פי תפיסתנו, קיומו אינו אפשרי. בשלב השני יש לבחון כיצד משתלבת הפגיעה הנטענת במערך האיזונים הפלילי שמקיימת השיטה המשפטית במדינה המבקשת. בטענה כי זכות או ערובה פלונית אינה ממומשת או שמימושה לקוי, אין די כדי לבסס מסקנה בדבר אי-קיומו של הליך הוגן, אלא יש להוכיח כי במכלול הזכויות והערובות שמעמידה השיטה הזרה לטובת המתגוננים בפלילים, אין יסודות שבכוחם "לקזז" את הפגיעה הנטענת ולהבטיח כי בשקלול הכללי תישמר הזכות להליך הוגן. עמד על כך השופט עדיאל, בהתייחסו לטענה ולפיה הזכות להליך הוגן נפגעה משום ששיטת משפט זרה לא אפשרה גישה לראיות התביעה:
"...[]בהיעדר היכרות כוללת של סדר הדין הפלילי הנוהג בשיטת המשפט [הזרה - א' א' ל']... איננו מוכנים לקבוע על יסוד החומר שלפנינו לבדו שהשיטה המשפטית... בכללותה לא תאפשר לעותר משפט הוגן. כדי להגיע למסקנה כזאת יש לבחון את השיטה כולה, על עקרונותיה וכלליה, כדי לראות מה הם האיזונים בין זכויות הנאשם והערובות להוכחת חפותו לבין הסמכויות והיתרונות הניתנים לתביעה. בחינה של מוסד אחד בלבד מתוך השיטה המשפטית אינה מאפשרת לנו להגיע למסקנה מרחיקת לכת שכזאת..." (פרשת מימון-כהן [45], בעמ' 68; ההדגשות שלי - א' א' ל').