ההסגרה ושאלת הריבונות
- החלטתה של מדינה שלא להחיל את דיניה על מקרה שאירע, אף שביכולתה לעשות כן, ותחת זאת להסגיר את המעורבים בו, עלולה להיתפס כהתפרקותה מריבונות
וכהבעת חוסר אמון בשיטת המשפט המקומית וביכולתה להתמודד עם המקרה בכליה שלה. דבר זה מנוגד, ללא ספק, לתקנת הציבור של אותה מדינה הדורשת כי שיטת המשפט לא תירתע מהחלתן של תפיסות היסוד שלה ומטיפול במעשי עבירה על פי דרכה.
אך כפי שכבר נאמר, תקנת הציבור בדיני ההסגרה היא תקנת ציבור "חיצונית". לא כל החלטה בדבר אי-החלתו של הדין המקומי כמוה כוויתור על ריבונות. לא כל מעשה הסגרה פירושו דחיית עקרונות היסוד של השיטה. נהפוך הוא: ככל שיש בהחלטה על הסגרת אדם משום ביטוי לתכליות שעליהן עמדנו עד כה, ההחלטה לא רק שעולה בקנה אחד עם יסודותיה של שיטת המשפט, היא אף מקדמת אותם. עצם הוויתור על תחולת הדין בנסיבות מסוימות מעניק משנה תוקף לעקרון ריבונות המדינה. הכוח להסיג את הדין מקום שבו יש לכך הצדק נובע ישירות מעיקרון זה. הלא הדבר נעשה מרצון חופשי ובלא כפייה מן החוץ. עמד על כך מ"מ הנשיא השופט לנדוי:
"...[]ההדדיות בהסגרה אינה - או עדיין איננה - חובה המוטלת על מדינות כדבר שבדין הבינלאומי, אלא זהו ענין שבמדיניות המסור לרצון המדינה, ורצון זה יכול לבוא לידי ביטוי משפטי בהוראותיה של אמנה דו-צדדית שהמדינה כרתה או באמנה רב-צדדית שאליה הצטרפה..." (פרשת פסחוביץ [14], בעמ' 452; ההדגשה שלי - א' א' ל').
והוסיף על כך פרופ' פלר:
"אין במשפט העמים כל כלל המטיל חובה על המדינות להסגיר זו לזו עבריינים הנמצאים בשטח ריבונותן. אין חובה להסגיר כאשר המדינה לא הביעה את נכונותה לעשות כך... נמצאנו למדים כי הלכה למעשה אין מקום לדבר על 'זכות להסגרה' ואף לא על 'זכות להסגיר', מכח משפט העמים. שום מדינה אינה זכאית לתבוע מחברתה, מכח משפט זה, שתסגיר לידיה עבריין שהיא מעוניינת בקבלתו, שכן משפט העמים לא גיבש - לפחות עדיין לא גיבש - כל חובה כללית המוטלת על המדינות להסגיר עבריינים לבקשת מדינה אחרת... כתוצאה מכך, ריבונית כל מדינה ומדינה להחליט, ללא כל הגבלה או מגבלה בלתי מוסכמת, אם היא תסגיר עבריינים בכלל, ואם אכן תסגיר - על איזה בסיס... כן ריבונית כל מדינה להחליט בכל מקרה ומקרה, לפי שיקול דעתה... בכך מהווה ההסגרה אקט ריבוני מובהק גם כלפי חוץ" (פלר דיני ההסגרה [125], בעמ' 22; ההדגשות שלי - א' א' ל').