יתרה מכך, על יסודו של עקרון ההדדיות שבו דיברתי לעיל, מובטח גם כיבוד ריבונותה של המדינה מקום שבו, לעתיד, תבקש היא הסגרה. וכך אמר השופט לנדוי בפרשת פסחוביץ [14], בעמ' 455:
"...[]מעיקרו של דבר לא נוצר עקרון ההדדיות למען האזרח הנאשם או המורשע, אלא למען המדינות כנושאות זכויות וחובות במשפט הבינלאומי, בין שנראה בעקרון זה מתן תוקף לריבונות המדינות, ובין שנראה בו - כדעת רוב חכמי המשפט הבינלאומי בימינו - מכשיר לייעול המלחמה בפשע הבינלאומי" (ההדגשה שלי - א' א' ל').
חוק ההסגרה מבקש אפוא כאחת מתכליותיו ליתן בידי המדינה אפשרות, על יסוד כוחה הריבוני, לוותר על תחולת דיניה מקום שבו היא רואה לכך הצדקה.
הגנה מיוחדת לאזרחי ישראל ותושביה
- ציינתי קודם שהיענות לבקשת הסגרה בעניינו של מי שהיה אזרח ישראל ותושבה בעת ביצוע המעשה המיוחס לו מותנית כיום בהתחייבותה של המדינה המבקשת כי ככל שיורשע ויידון למאסר, הוא ישוב לישראל לצורך ריצוי עונשו בה (סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה). ברי אפוא כי חוק ההסגרה מבקש להקנות הגנה מיוחדת למי שהסגרתו מתבקשת והוא מקיים זיקה פרסונלית אקטיבית למדינת ישראל.
על מהותה של הגנה זו ועל היקפה ניתן ללמוד מן הגלגולים שעבר חוק ההסגרה בשנים האחרונות. ההגנה הוספה לחוק בשנת תשל"ח (תיקון חוק ההסגרה בסעיף 2 לחוק לתיקון דיני עבירות חוץ, תשל"ח-1978), אלא שבמקור היא הייתה רחבה במידה ניכרת. כך נקבע בסעיף 1א לחוק, בנוסחו אז: "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי". הרציונל שעליו התבסס הסייג להסגרה היה חשש מפני הפקרתם של אזרחי ישראל למשפט אי-צדק במדינות חוץ, בייחוד על רקע מוצאם והשתייכותם הלאומית. הסביר זאת חבר הכנסת מ' בגין, שעמד בראש מציעיו של הסייג:
"אין להתעלם מהעובדה שיש ייחוד בהיסטוריה של העם היהודי. ואסור לשכוח את אשר קרה את העם היהודי, בייחוד בדור האחרון... אין אנו יכולים לשכוח שהתופעה החולנית הזאת, האוכלת כל חלקה טובה באנשים ובתרבותם, ששמה המלאכותי הוא אנטישמיות והכוונה היא לשנאת
יהודים, לא חלפה מן העולם... אנחנו צריכים להיזהר מאד שמא נעשה עוול אפילו לאדם שעבר עבירה" (ד"כ 79 (תשל"ז) 1452 מיום 9.2.1977).
מצב נורמטיבי זה, שעמד בתוקפו למעלה משני עשורים עד לתיקון החוק בשנת תשנ"ט, יצר בעיות קשות. העיקרית שבהן הייתה הפיכתה של ישראל למקלט לעבריינים שמסיבות שונות לא היה ניתן להעמידם לדין כאן, ולאחר שזכו באזרחות ישראלית לא היה ניתן להסגירם עוד. הדבר אף גרר הפרה מצד ישראל של אמנות הסגרה שהיא צד להן, לרבות זו עם ארצות הברית, שבה הוסכם במפורש כי אזרחות אינה עילה לאי-הסגרה (סעיף 4 לאמנה). בעיות אלו התגלו במלוא חריפותן בפרשת שינביין [44], שבה נדון עניינו של נער אמריקני בעל אזרחות ישראלית שנחשד בארצות הברית בביצוע מעשה רצח ובקשר לבצע רצח, ונמלט לישראל. מבחינה פורמאלית היה ניתן להעמידו לדין כאן, אולם מעשית היה הדבר קשה עד בלתי אפשרי. פסק הדין בפרשה זו, שניתן בראשית תשנ"ט וקבע כי אין להסגיר את שינביין לארצות הברית, חיזק את ההכרה בצורך לתקן את חוק ההסגרה.