המשנה לנשיא מ' חשין
אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט לוי.
הכול יודעים כי מבחנים נוקשים ופורמאליים שאפיינו את שיטות המשפט בימים שמכבר החלו הופכים בימינו להיותם מבחנים מהותיים וגמישים המתאימים עצמם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, או למצער לנסיבותיהם של סוגי מקרים שונים. במשקפי התפתחות שקטה זו - התפתחות שהיא מצדה השתקפות לחיי החברה בעולמנו: לא עוד נימוסים נוקשים, לא עוד אנשים חנוטים במגבעת-עניבה-חזיית-גבר-מקטורן וכו' - שומה עלינו לבחון את נושא הסגרתו של המערער לארצות הברית. במבט מקיף וכולל אין ספק קל בלבי כי זכות מוסרית עומדת לה לארצות הברית לשפוט את המערער. ארצות הברית היא המדינה שנפגעה מן המעשים הרעים שנעשו - אותם מעשים שהולדתם בעבירת הקשר המיוחסת למערער - ואך צודק ונכון הוא שתהא זו ארצות הברית שתשפוט אותו ותגזור את עונשו (אם יימצא חייב בדין). אשר לישראל, מקומה ומעמדה במערכת הכוללת של האישום אינו אלא מקום ומעמד שוליים.
יתר על כן: אותם אנשים שעשו את המעשים הרעים בארצות הברית, ארצות הברית שפטה את רובם וגזרה עליהם עונשים שגזרה. כך היה לרואש ולאשכנזי וכך היה למכתבי, לכהן ולוויווס. אין חולקים כי אלה כולם היה ראוי להם כי יישפטו בארצות הברית - ואכן הם נשפטו ועונשיהם נגזרו - ונפלא ממני במה נשתנה דינו של המערער מדינם של כל אלה. אכן, בגופו לא היה המערער בארצות הברית. הוא ישב בישראל. ואולם ממקום מושבו הוא משך בחוטים והניע את האחרים לרצונו. נסכים כמובן כי האחרים לא היו כאותן בובות-תלויות-על-חבל, שהמושך בחוטים - ורק הוא - מניע אותן לרצונו ימין ושמאל, מעלה-מטה. ואולם, על פי הראיות המונחות בתשתיתה של בקשת ההסגרה המערער הוא ששלט, למצער באורח חלקי, בעסקות שנעשו; אנשיו בארצות הברית היו נציגיו ועושי דברו. וכמסקנה נדרשת מכאן נדע כי היעדרותו הפיזית של המערער מארצות הברית לא הייתה אלא אירוע שולי וטפל, למצער לנושא ההסגרה. המערער "היה" בארצות הברית ועשה בארצות הברית באמצעות האחרים שהיו ידו הארוכה. מבחינה מהותית, ולעניין סמכות השיפוט והחלתה של שיטת המשפט השוררת בארצות הברית על מעשי המערער, לא היה מעמדו של המערער שונה - לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה משפטית - ממעמדם של האחרים; מעמדו לא היה שונה - ואין זה ראוי כי יהא שונה.
השופט א' רובינשטיין
א. מסכים אני לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט לוי, כמו גם להערותיו של חברי המשנה לנשיא. יסוד היסודות בעיניי במאזן השיקולים בענייננו, שעל פני הדברים לא היה פשוט במישור המשפטי ולא בכדי טענו בהרחבה ובכישרון באי כוחו של המערער ולא הותירו טיעון שלא טענוהו, הוא המרכיב הערכי-המוסרי. לוא הייתה כף המאזניים מעוינת במובן המשפטי-פורמאלי - ואין היא מעוינת, כפי שהעלה חברי השופט לוי - ללא ספק היה מרכיב זה מכריע אותה. על פי הראיות לכאורה, בתושביה של ארצות הברית ביקש המערער לפגוע; כנראה סבר כי בארץ האפשרויות הלא מוגבלות, גם אפשרויות הפשע אינן מוגבלות. בכך שישב בישראל לא נמחלה העובדה שמצודתו נפרסה אל עבר ארצות הברית. הדין מאפשר לשופטו כאן, אך מאפשר גם לשופטו בארצות הברית, והשאלה היא ביסודה של שיקול דעת. דומה כי כל ההצדק הערכי-המוסרי מצביע לכיוון שפיטתו של המערער במקום שאליו כיוון את חציו. לא יהא זה מן המידה בנסיבות אם שליחיו של המערער יישפטו בארצות הברית והוא עצמו, שלכאורה היה ה"מוח" שמאחוריהם, יישפט כאן. אכן, לא כימים הראשונים הימים האלה, ובתחומים אחדים בחיינו, ובהם ההתפתחות הטכנולוגית שכמותה לא שיערום