הטעמים שהעלתה המדינה בתשובתה לשאלה מדוע הופעל שיקול הדעת בעניינו של המערער כפי שהופעל הם נכוחים, ולא ראיתי לפקפק בהם. הם מתחשבים בחלק המרכזי המיוחס למערער בצמרת הקושרים, בעובדה כי תוצאותיה של העבירה צמחו מעבר לים, בתכליתו המרכזית של חוק ההסגרה, המחייבת שיתוף פעולה בין-לאומי במלחמה בפשיעה המאורגנת ובסחר בסמים בפרט, ובתיקונו של חוק ההסגרה בשנת תשנ"ט (חוק ההסגרה (תיקון מס' 6), תשנ"ט-1999 שעוד נידרש לו), המרחיב את קשת המקרים שבהם ניתן להסגיר אדם. חשוב מכך, כתבי אישום שהוגשו בישראל נגד
אחרים שנחשדו בהברחת סמים למדינות בחו"ל, מגלים הבדלים בינם לבין המערער, ודי בהם להצדיק נקיטתה של מדיניות שונה כלפיו.
- אף את הטענה בדבר הפליית המערער ביחס לנאשמים אחרים בפרשה שלפנינו יש לדחות. אין חולק כי אכיפה בררנית, שיסודה בשיקולים בלתי ענייניים, היא אסורה:
"...אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא... אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במוב[נו] הבסיסי... היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר" (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע [11], בעמ' 305).
ייתכנו גם מצבים שבהם אכיפה חלקית תימצא פסולה ותקים הגנה מן הצדק אף שאין בבסיסה שיקולים פסולים, אלא היא לוקה בהיבט אחר (פרשת בורוביץ [7], בעמ' 816-815). ברם הסעד שלו עותר המבקש - התליית ההליך מחמת הגנה מן הצדק - מחייב תשתית עובדתית (ראו גם רע"פ 4934/98 כהנא נ' מדינת ישראל [12], 27.10.1998, בפסקה 5). כזאת לא הניח המערער. בין היתר לא הוכח כי דבר זולת טעמים ענייניים שימש בסיס להחלטה בעניינו. לא שוכנענו כי ההחלטה היא מפלה. אף לא נטען כי הוגשה בקשה להסגיר מי מבין הנאשמים האחרים למדינה זרה (לרבות האחים דדוש קודם שהוחלט על העמדתם לדין בישראל).
- באשר להסגרתם של ברוך ואלן דדוש לארצות הברית: אין חולק כי ההסכם שהושג עמם הוא יוצא דופן. אני מוכן להניח כי הוענקו במסגרתו "הטבות", לשונם של באי כוח המערער, לאחים דדוש תמורת הסכמתם לשמש עדי מדינה כנגד המערער. אך עיון במסמכים שהוצגו לפנינו אינו מותיר מקום לספק כי הסגרת השניים לא נועדה לחרוץ את סוגיית המקום שבו יועמד המערער לדין. היא הייתה חלק מהליך מורכב שבגדרו הסכימו השניים להעיד נגד המערער אם יוכנסו למסגרת של "תכנית להגנת עדים" בארצות הברית, אשר יסוד מוסד בה, אפשר יותר מבמדינות אחרות, הוא הגדלת
הסיכוי להגן על חייהם ולערוב לביטחונם. עריכת ההסכם עמם הייתה אפוא פעולה לגיטימית מצד גורמי התביעה במאמציהם להבטיח את מיצויו של הדין עם כל מי שיימצא אשם בפרשה.