לא זו אף זו, המערער לא יוכל להימצא מחזיק את החבל משני קצותיו. טענתו, מחד גיסא, כי הסגרתם של האחים דדוש לארצות הברית מקימה לו הגנה מן הצדק בשל פגיעתה בפרשת הגנתו אם יועמד לדין בישראל, לא תוכל להישמע בצוותא חדא עם הטענה כי מאידך גיסא העובדה שהשניים התחייבו לשוב לישראל, ככל שתידרש העדתם כאן, מחזקת את המסקנה כי מרכז הכובד הראייתי הוא בישראל ועל כן אין להסגירו. דין הטענה בדבר הגנה מן הצדק להידחות אפוא על כל ראשיה.
ההסדרים הדיוניים המוצעים בידי המערער
- הצעת המערער "לצמצם את זירת המחלוקת" באמצעות התחייבותו לוותר על העדתם של עדים אינה יכולה להתקבל. אף בהינתן הדעת על אופייה האדוורסרי של שיטתנו המשפטית הצעה מעין זו פוגעת, במידה שלא ניתן להשלים עמה, בהליך הדיוני, וחמור מכך - ביכולת לברר כדבעי את העניין. בצדק ציין המשיב כי הסדר זה אינו מביא בחשבון את שיקול הדעת המסור לבית המשפט לזמן לפניו עדים. אך לא מכבר, בהידרשו לסוגיה דומה, פסק בית משפט זה לאמור:
"...הניסיון מלמד... כי העמדה לדין בישראל בעבירות שנעשו במדינות-חוץ כרוכה בקשיים כה רבים - בין השאר: קשיים באיתורם של עדים ובחיובם להעיד - עד שאך בקושי רב ניתן להתגבר עליהם. הצעות המערער להתגבר על קשיים אלה - כגון על דרך שינוי בסדרי הדין ובדיני הראיות הרגילות - הן כה קשות לביצוע ומעוותות הן את ההליך כדי-כך עד שאין הן קבילות הלכה-למעשה" (פרשת פיינברג [8], בעמ' 62).
הגיונה של הנמקה זו חל במידה שווה בענייננו, והוא מחייב כי נדחה אף את הצעת המערער דנן. משהסרנו אף עניין זה מן הדרך, נוכל לפנות לבחינת הסוגיות שבלב הערעור.
המסגרת הנורמטיבית - דיני ההסגרה של ישראל
- משפט ההסגרה הישראלי עשוי שלושה נדבכים: נדבך ראשון היא הזכות החוקתית שלא להיות מוסגר, המעוגנת בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זו
ניתנת להגבלה בתנאים הקבועים בחוק היסוד, ונידרש לה בהמשך. שני הוא חוק ההסגרה הפורט, עם התקנות שהוצאו מכוחו - תקנות ההסגרה (סדרי-דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א-1970 - את ההסדר לפרטים. ולבסוף, אמנות בין-לאומיות, המסדירות את יחסי ההסגרה של ישראל עם גורמי חוץ, ובעיקר עם מדינות זרות, הן תנאי לקיומם של יחסי הסגרה והן היוצקות בדיני ההסגרה את תוכנם הממשי.
חוק ההסגרה מגדיר שורה של תנאים שרק בהתקיימם, במצטבר, ניתן להסגיר אדם. אלה קשורים ל"סביבתה" הנורמטיבית של בקשת ההסגרה, לזהותו של המבוקש, למהות האישומים נגדו ולזהותו של מבקש ההסגרה. החוק מונה שורה של מחסומים פרוצדורליים ומהותיים גם יחד, שבהתקיים מי מהם אין להסגיר אדם, ובכלל זה התיישנות העבירה המיוחסת למבוקש, העובדה כי הועמד קודם לדין על עבירה זו בישראל או ריצה ולו חלק מעונשו כאן (מניעת סיכון כפול), או חנינתו במדינה המבקשת בשל מעשה העבירה. עוד נקבע כי ניתן להסגיר רק אדם המואשם בביצועה של עבירה שאינה קלת ערך, לאמור "...עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה" (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה). חל איסור על הסגרה ממניעים זרים למאבק בפשיעה, לרבות מניע מדיני או ביטחוני ומתוך הפליה על רקע גזע או דת, ואין להתיר הסגרה הנוגדת את תקנת הציבור או פוגעת באינטרס חיוני של ישראל (סעיף 2ב).