אין גם חולק כי הוכחת קיומם של שיקולים זרים היא מלאכה שאינה פשוטה כלל ועיקר, אם כי לא בלתי אפשרית (בג"ץ 4500/07 ח"כ שלי יחימוביץ' נ' מועצת הרשות השניה לרדיו ולטלוויזיה, פסקה 12 [נבו] (21.11.2007); בג"ץ 8756/07 עמותת "מבוי סתום" נ' הוועדה למינוי דיינים, חוות דעתו של השופט ע' פוגלמן [נבו] (3.6.2008); עניין ערמון, פסקה 5 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי ופסקה 5 לחוות דעתה של השופטת א' חיות). אלא שבמקרה זה, מלבד טענות בעלמא שהופרחו לחלל האוויר, לא הונחה לפנינו ראיה מבוססת כלשהי לכך שביסוד ההחלטה עמדו שיקולים זרים בדמות רצון לשלוט במועמד. ואזכיר - מדובר בדרך מינוי שאינה אלא העתק של דרך המינוי בה נעשה שימוש במינויים האחרונים לתפקיד הנציב (לרבות המינוי מושא בג"ץ 2699/11), [נבו], והרכב הוועדה זהה במהותו להרכב שבאמצעותו נבחר הנציב האחרון בשנת 2018 (כאשר לא למותר לציין כי דרך המינוי שננקטה בעבר היא כשלעצמה מהווה שיקול רלוונטי וענייני בהחלטה. וראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ה 3520 (2020) (להלן: זמיר, כרך ה)). בנסיבות אלה הנטל להוכיח טענה לקיומם של שיקולים זרים הוא כבד וממשי ביותר, נטל שלא הורם במקרה זה.
- בסיס אחר לעילת השיקולים הזרים נדון בהרחבה בחוות דעתו של חברי הנשיא בפסק הדין מושא הדיון הנוסף. חברי ציין בחוות דעתו כי החלטה 2344 לוקה בפגמים מינהליים, שחולקו על ידו לשלושה נושאים מרכזיים: התייחסויות של גורמים מינהליים מהן עולה מגמה של חיזוק עצמאות הנציב והצמדת מנגנון תחרותי למשרות עצמאיות; מצבו של השירות הציבורי בכללותו; והתנהלות הממשלה עצמה, המצריכה קביעת ערובות להגנה על עצמאותו של הנציב. ערובות שכאלה לא מצא חברי במנגנון המינוי שנבחר, המעורר לגישתו חשש לחדירת שיקולים פוליטיים הן בבחירת חברי ועדת המינויים, הן במינוי הנציב עצמו והן בנוגע לאפשרות להסתייע בו להגדלת הפוליטיזציה בשירות הציבורי. לכך הוא הוסיף כי לא הוצג תהליך מעמיק של ליבון חלופות ולא נעשתה התמודדות עניינית עם עמדת גורמי הייעוץ המשפטי. על יסוד האמור הסיק חברי כי המשיבים הניחו אינדיקציות המטילות ספק בשאלה האם הליך המינוי נקבע רק בהתבסס על שיקולים ענייניים, באופן המצדיק את העברת הנטל לכתפי המבקשים. אין בידי להצטרף לעמדה זו.
- ראשית, כפי שפורט לעיל, אותן התייחסויות למינויי בכירים ב"עמדות גורמים מינהליים" אינן אלא החלטות הממשלה ומסמך אמות המידה שפורטו לעיל, מהם כאמור לא ניתן להסיק בהכרח מגמה של חיזוק עצמאותו של הנציב והצמדת מנגנון מינוי תחרותי למשרות בעלות אופי עצמאי. כמו כן, בהינתן שעסקינן בקביעת המנגנון, התבססות על מצבו של השירות הציבורי כתימוכין להעברת הנטל לכתפי המבקשים מעוררת קושי. ובאשר להתייחסות ל"התנהלות הממשלה עצמה", אומר ולא אוסיף כי מדובר בשיקול שאינו ממין העניין.
- שנית, בנוגע לערובות לחדירת שיקולים פוליטיים להליך המינוי, כפי שאמר בית משפט זה בבג"ץ 2699/11: [נבו] "ועדת מינויים אינה ועדת סרק. תפקידה לבחון את כישוריו של המועמד ואת התאמתו לתפקיד. בכך מבקשת הועדה להבטיח כי מינוי נציב שירות המדינה נעשה משיקולים ענייניים, ולא משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים". לכך יש להוסיף כי בראש הוועדה עומד שופט בדימ' - שאין לאף אחד מהמשיבים טענה כלפיו, וכי אותם אנשי ציבור החברים בוועדה נבחרים מתוך רשימה של אנשי ציבור המכהנים כחברי ועדת המינויים של הנציבות ברגיל, בהתאם לסדר אלפביתי. לא למותר לציין כי בהתאם להחלטת הממשלה בה נקבע הרכב ועדת המינויים (החלטה 4892), "אנשי הציבור אשר ימונו כחברי הועדה, יהיו בעלי ידע נסיון בתחומי המינהל הציבורי, ללא זיקה אישית, עסקית או פוליטית לחבר ממשלה" וכן מינויים ייעשה "לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה ונציב שירות המדינה". חברי ציין כי אינו מטיל דופי בחברי ועדת המינויים, אולם הלכה למעשה עמדתו משקפת תפיסה המייחסת לחברי הוועדה או לאנשי הציבור המשתתפים בה, חוסר עצמאות ותלות בממשלה, דבר המערער את היסודות עליה נשענת ועדת המינויים בכללותה. ויוזכר, במינוי הנציב משנת 2018 אכן הוועדה נמנעה מלהמליץ על המועמדת שהוצעה על ידי ראש הממשלה. בכל מקרה, ככל שמינויים של אותם אנשי ציבור לכהן כחברים בוועדה יעורר קושי או יהיה מהול בשיקולים פוליטיים, ההיסטוריה מלמדת שהמשיבים ימצאו את הדרך להביא את העניין לפני בית משפט זה. האמור יפה גם ביחס לטענת היועצת שנשמעה לפנינו כי ראש הממשלה ביקש לסיים את כהונתם של 6 נציגי ציבור בוועדה.
- שלישית, בנוגע לבחינת החלופות למנגנון שנבחר ולעמדת גורמי הייעוץ המשפטי, גם בכך איני סבור כי יש כדי לבסס דבר מה במישור של עילת השיקולים הזרים. באשר לחלופות, בית משפט זה נתן דעתו במסגרת בג"ץ 2699/11 [נבו] לכך שאין כל פגם בשימוש בוועדת מינויים לצורך מינוי נציב שירות המדינה, כך שבחירה להמשיך בנתיב זה אינה מגלה אינדיקציה כלשהי לשיקול זר. להיפך. באשר לגורמי הייעוץ המשפטי, במסגרת ישיבת הממשלה מיום 30.6.2024 נדונה באריכות עמדתם בנוגע להליך המינוי. מעיון בסיכום הדיון (נספח 19 לתגובה המקדמית מטעם גורמי הייעוץ המשפטי בהליך מושא פסק הדין) עולה כי במסגרת זו הציג המשנה ליועצת את עמדת גורמי הייעוץ לפיה ההליך המתאים ביותר למינוי הנציב הוא באמצעות ועדת איתור בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ'. חברי הממשלה מצדם שמעו את דבריו והביעו את דעתם לגביה. בין היתר התייחסו חברי הממשלה להוראת סעיף 6 לחוק המינויים; לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 2699/11; [נבו] ולהרכב הוועדה המוצע, הכולל גורמים משפטיים רבים. בנסיבות אלה, בהן עמדת גורמי הייעוץ המשפטי עמדה לנגד עיני הממשלה ובהן הוצגו על ידי חבריה נימוקים כבדי משקל לכך שאינם בוחרים בנתיב של ועדת איתור (שחלקם אף עומדים ביסוד חוות דעתי זו), קשה עד מאוד אם לא בלתי אפשרי למצוא בכך אינדיקציה לשיקולים זרים.
- לא למותר גם לציין בהקשר זה, כי להבדיל מהחלטה 2129 (בה הוחלט על בחינת המינוי על ידי הוועדה המייעצת), בכל הנוגע להחלטה 2344, גורמי הייעוץ המשפטי סברו כי אין מניעה משפטית לקבלה (וראו בעניין זה גם דברי ההסבר להחלטה 2344 מיום 3.11.2024). אמנם בתגובתם מיום 20.11.2024 צוין כי עמדה זו מותנית בהתקיימם של מספר תנאים, אך בד בבד נאמר מפורשות כי בהתאם להחלטת הממשלה ולמכתבו של מזכיר הממשלה מיום 3.11.2024, תנאים אלה צפויים להתקיים גם בהליך הבחירה של הנציב הבא. אכן, גורמי הייעוץ המשפטי סברו כי היעדרה של מניעה משפטית אין פירושה כי לא קיימים קשיים משפטיים בהחלטה. אולם עמדתם המוצהרת היא כי קושי משפטי אינו מונע את ביצוע הפעולה או את קבלת ההחלטה על ידי הרשות (וראו בהקשר זה: סעיף 30.ב לחלק ב' למדריך פנימי לעבודת ייעוץ וחקיקה (2017); בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה, פסקה 34 [נבו] (12.10.2008) (להלן: עניין לביא)). בנסיבות אלה, עצם העובדה שגורמי הייעוץ המשפטי סברו כי קיימת דרך "טובה" יותר למינוי הנציב בדמות ועדת איתור, אינה מצביעה כי נקיטת דרך של ועדת מינויים משמעותה כי נשקלו בהחלטה שיקולים זרים.
- אוסיף ואעיר בהקשר זה, כי הגם שאיני חולק על כך שבקביעת מנגנון מינוי הנציב נדרשות ערובות להבטחת מניעת חדירת שיקולים פוליטיים, ההסתמכות על חשש עתידי לשקילת שיקולים פוליטיים זרים בהליך המינוי כהצדקה להתערבות מכוח עילת השיקולים הזרים, מעוררת קושי. כפי שהדגיש חברי בחוות דעתו, בעת הזו אנו עוסקים בביקורת שיפוטית על הליך המינוי, ולא על מינוי קונקרטי כזה או אחר. מינוי מכוח אותו הליך כלל לא התבצע, וממילא לא ניתן לעמוד על קיומם של שיקולים זרים במינוי. מיקומה ה"גיאומטרי" של עילת השיקולים הזרים בהליך המינהלי מצוי בשלב שלאחר קבלת ההחלטה, והיא בוחנת בדיעבד האם אכן נכללו שיקולים זרים בקבלת ההחלטה. על השלב בו מבוקש למנוע מראש חדירתם של שיקולים זרים, חולשת עילת ניגוד העניינים. כפי שנאמר, "אף שהתכלית של שני הכללים היא לטהר את ההחלטה המנהלית משיקולים זרים, הם פועלים להשגתה בדרכים אחרות: הכלל בדבר ניגוד עניינים - בדרך של מניעה; הכלל בדבר שיקולים זרים - בדרך של תרופה" (יצחק זמיר "ניגוד עניינים בשירות הציבורי" ניגוד עניינים במרחב הציבורי - משפט, תרבות, אתיקה, פוליטיקה 225, 234 (תשס"ט) (ההדגשות הוספו); וראו גם: בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, מר אריאל שרון, פ"ד נז(6) 817, 861-860 (2003); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 638 (2010); זמיר, כרך ה, בעמ' 3531; טנה שפניץ ניגוד עניינים במגזר הציבורי למעשה ולהלכה 47 (2013); וכן פסקה 34 לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז בפסק הדין מושא הדיון הנוסף).
- לא בכדי אף אחד מהמשיבים לא טען בהליך מושא פסק הדין לשיקולים זרים עתידיים ותיאורטיים. הטענה שעלתה, ואף היא כאמור באופן שולי ומצומצם, הייתה כאמור כי החלטה 2344 התקבלה מתוך שיקולים זרים בדמות הרצון לשלוט במועמד שייבחר. שיקול זר מעין זה, כאמור, לא הוכח. במסגרת זו, למותר לציין שוב, כי טענה לפיה הממשלה ככזו מצויה בניגוד עניינים בכל הנוגע לקביעת הליך מינוי נציב שירות המדינה מוקשית עד מאוד, בשים לב לכך שהחוק הסמיך אותה מפורשות ובאופן שאינו משתמע לשני פנים למנות את נציב שירות המדינה ואף פטר אותה מכבלי ההליך התחרותי של מכרז פומבי. לא בכדי אפוא גם טענה מעין זו לא הועלתה על ידי מי מהמשיבים.
- טענה שכן נשמעה במישור ניגוד העניינים, נגעה באופן אישי לראש הממשלה. בעניין זה נטען כי בהינתן היקף ההשפעה של הנציב על מינויים לתפקידים שיש להם נגיעה ישירה להליכים הפליליים המתנהלים נגד ראש הממשלה ונגד גורמים הקשורים אליו, הוא נגוע בניגוד עניינים אישי המונע ממנו להיות מעורב בהליך המינוי. ברם בעניין זה, אין לי אלא לחזור על נימוקיו של חברי המשנה לנשיא סולברג בפסק הדין. לא רק שקיים מרחק רב עד מאוד בין שלב קביעת המנגנון לבין קבלת החלטות הנוגעות לעניינו האישי של ראש הממשלה - מרחק שהדעת נותנת כי במסגרתו ייערכו כמקובל במחוזותינו פניות לבית משפט זה לא פעם ולא פעמיים; ולא רק שניסיון לרפא ניגוד עניינים באמצעות שינוי המנגנון מעורר קושי; אלא שכלל לא ברור איך מעבר למנגנון מינוי תחרותי ירפא את אותו ניגוד עניינים, בהינתן שראש הממשלה לוקח חלק בהליך המינוי גם במנגנון שכזה. לכך יש להוסיף, כפי שנאמר כבר לעיל, כי קשה להלום טענה לפיה המנגנון צריך להשתנות על בסיס נסיבות פרטיקולריות של ראש ממשלה, בד בבד עם טענה לפיה על המנגנון להיות קבוע ולהיקבע "מאחורי מסך בערות".
- הנה כי כן, גם בטענות לקיומם של שיקולים זרים בהחלטה או לניגוד עניינים אין ממש.
- טרם סיום פרק זה אבקש להעיר שתי הערות.
- הראשונה: חברי הנשיא ציין בחוות דעתו כי "לא ניתן 'להסתפק' בקיום ביקורת שיפוטית על החלטות המינוי הפרטניות של נציבי שירות המדינה" בשל הקושי להוכיח שיקולים זרים בהחלטת המינוי (שם, פסקה 71). ברם בבג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת [נבו] (1.1.2024) (להלן: עניין הסבירות), אחד הנימוקים המרכזיים שעמדו ביסוד עמדת הרוב לפיה יש להורות על בטלות התיקון לחוק יסוד: השפיטה שביקש לצמצם את השימוש בעילת הסבירות, היה כי בנסיבות מסוימות עילה זו היא הכלי המשפטי היחידי להגנה אפקטיבית על הפרט. בתוך כך נאמר על ידי רבים מחברי ההרכב שהחזיקו בדעת הרוב, כי עילת השיקולים הזרים אינה מהווה חלופה אפקטיבית לעילת הסבירות, נוכח הנטל המשמעותי הדרוש להוכחת עילה זו (וראו למשל: פסקה 149 לחוות דעתה של הנשיאה בדימ' א' חיות; פסקה 61 לחוות דעתו של חברי הנשיא; פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת בדימ' ע' ברון; ופסקה 79 לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז). מדוע אפוא בנסיבות ענייננו לפתע עילת הסבירות אינה יכולה לשמש כלי מתאים לעריכת ביקורת שיפוטית בשלב המינוי הפרטני, עד כדי כך שיש צורך "להקדים" את הביקורת השיפוטית לשלב קביעת המנגנון?
- השנייה: בפסק הדין מושא הדיון הנוסף נחלקו חבריי בשאלה מהם השיקולים הענייניים שיש לשקול במסגרת מינויו של נציב שירות המדינה. הואיל ושיקולים אלה אינם בלתי רלוונטיים לשלב קביעת המנגנון, אבקש לייחד מספר מילים גם לנושא זה.
- נקודת המוצא היא כי כאשר הרשות מפעילה סמכות הנוגעת למינוי עובד בשירות הציבורי, היא פועלת כנאמן הציבור. ככזו, עליה להפעיל את שיקול דעתה בהגינות, ביושר, ללא שיקולים זרים, ללא משוא פנים ולטובת הציבור שמכוחו ולמענו מסורה לה סמכות המינוי (בג"ץ 4566/90 דקל נ' שר האוצר, פ"ד מה(1) 28, 33 (1991) (להלן: עניין דקל); בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650-649 (1998); בג"ץ 8815/05 לנדשטיין נ' שפיגלר, פסקאות 8 ו-12 [נבו] (26.12.2005) (להלן: עניין לנדשטיין)). בתוך כך, מתוקף מעמדה האמור מוטלת על הרשות החובה להבטיח את התאמת עובדי הציבור לתפקידם. דברים אלה נכונים בכלל, והם נכונים בפרט כאשר מדובר באיוש משרות בכירות בשירות הציבורי, נוכח ההשפעה המשמעותית של מינוי מועמדים מתאימים למשרות אלה על רמתו ואיכותו של השירות הציבורי, על מקצועיותו ועל האמון הציבורי בו (עניין לביא, פסקה 9; עניין ג'רבי, פסקאות 13 ו-41-40; עניין לנדשטיין, פסקה 8). תפישה זו גם באה לידי ביטוי בחוק המינויים, שתכליתו המרכזית היא כאמור להבטיח קבלת עובדים לשירות המדינה על בסיס כישורים ולא על בסיס קשרים.
- מתכליות ועקרונות אלה עולה כי בבואה של רשות להפעיל סמכות הנתונה לה למנות אדם למשרה בכירה בשירות הציבורי, עליה ליתן דעתה לשני סוגים מרכזיים של שיקולים: האחד, שיקולים הנוגעים לגופה של המשרה - ובכללם מהות המשרה ומאפייניה; דרישות התפקיד, חיוניותו ומידת בכירותו בשירות הציבורי; טיב המשימות שיוטלו על כתפיו של נושא המשרה; וצרכיה של המערכת. השני, שיקולים הנוגעים לגופו של אדם - ובכללם יכולותיו המקצועיות והתפקודיות; השכלתו וניסיונו המקצועי; כישוריו הארגוניים והניהוליים; וכן היבטים ערכיים-נורמטיביים (ראו והשוו: עניין לביא, פסקה 10; עניין ג'רבי, פסקאות 28, 37-35 ו-41-39).
- בענייננו, בשים לב למאפייני תפקידו של נציב שירות המדינה ולהיקף סמכויותיו הנרחב, ברור לחלוטין כי בעת מינויו יש לוודא שמדובר בגורם בעל הכישורים המתאימים לניהול הגוף הבכיר ביותר בתחום כוח האדם בשירות המדינה, להפעלת שלל הסמכויות הנרחבות המסורות לו ולשמירה על עצמאותו של השירות הציבורי. עד כאן, דומה כי לא יימצא חולק מבין חבריי.
- לצד זאת, בעת בחינת השיקולים הענייניים במינוי, לא ניתן להתעלם מהיבט נוסף של תפקיד הנציב. אין חולק כי נציבות שירות המדינה היא הארגון האמון על ביצוע המדיניות שקובעת הרשות המבצעת בתחומי ההון האנושי במדינה וניהול השירות הציבורי. ככזה, ברור לטעמי כי בבואה של הממשלה לבחור נציב, היא רשאית להביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליכולתו המקצועית למלא אחר מדיניותה האמורה, ובתוך כך לעמדותיו המקצועיות בנוגע לאופן יישומה (והשוו: עניין ג'רבי, פסקה 27). מסקנה זו גם מתיישבת עם העובדה שהפקדת סמכות מינוי הנציב בידי הממשלה - בלא צורך בקיום מכרז - נעוצה כאמור דווקא ברצון לאפשר לממשלה גמישות בבחירת הנציב, על מנת להבטיח שיתוף פעולה בינה לבין הנציב כמבצע את מדיניותה. הקניית סמכות זו לממשלה פירושה הכרה בכך שבמסגרת המינוי תביא הממשלה בחשבון שיקולים הנוגעים ליכולתו המקצועית של אותו מועמד למלא אחר מדיניותה.
- אין משמעות הדבר שבמסגרת הליך המינוי רשאית הממשלה לשקול שיקולים פוליטיים. בית משפט זה הבהיר פעם אחר פעם כי מינוי המבוסס על שיקולים של אינטרסים פוליטיים-מפלגתיים הוא מינוי פסול. השיקול שצריך להכתיב את המינוי הוא כישוריו של המועמד, ומינוי המבוסס על שיקולים פוליטיים יש בו מעילה באמון של הציבור שהסמיך את הרשות הממנה (עניין דקל, עמ' 36-35; עניין איינשטיין, בעמ' 122-118; בג"ץ 6777/98 רוזנברג נ' הוועדה לבדיקת מינויים על-פי חוק החברות הממשלתיות תשל"ה-1975, פ"ד נב(5) 721, 735 (1998)). כך בכלל וכך בפרט בנוגע לנציב שירות המדינה, שמטבעו איננו בגדר משרת אמון בעלת גוון פוליטי (עניין איינשטיין, בעמ' 125; בג"ץ 4446/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נ(3) 705, 707 (1996); וראו גם: החלטה 4470 המורה כאמור על קציבת כהונתו של הנציב ולפיה הוא אינו מתחלף עם חילופי ממשלות). עם זאת, אין כל פסול בכך שהממשלה תביא בחשבון שיקולים הנוגעים ליכולתו של המועמד מבחינה מקצועית להגשים את המדיניות אליה היא מכוונת בנוגע לניהול ההון האנושי והשירות הציבורי, ולעמדותיו בנוגע לאופן יישום מדיניות זו. דווקא משום שמדובר בתפקיד כה רם מעלה, בעל השלכות כה משמעותיות על ניהול ההון האנושי במדינה, קשה להעלות על הדעת שאין שום חשיבות לעמדותיו המקצועיות של המועמד בניהול ההון האנושי. גישה שלא רואה בעמדות האלה כשיקולים ענייניים במינוי "מרדדת" לטעמי את תפקיד הנציב, ואין בידי לקבלה.
- בפסק הדין מושא הדיון הנוסף חברי המשנה לנשיא סולברג ציין כי לגישתו רשאית הממשלה לשקול במינוי שיקולים הנוגעים לקרבה רעיונית-מקצועית. ייתכן כי שימוש במונח מעין זה עשוי לטשטש קמעא את הגבול בין שיקולים לגיטימיים לבין שיקולים פוליטיים. עם זאת דומה כי חברי המשנה לנשיא ואני רואים עין בעין, במובן זה ששיקולים הנוגעים ליכולתו של המועמד להגשים את מדיניותה של הממשלה מבחינה מקצועית הם בהחלט שיקולים רלוונטיים בבחירה והממשלה רשאית לשקלם. גם יוער בהקשר זה כי אף חברתי השופטת ברק-ארז הביעה נכונות ליתן משקל לשיקולים בדבר עמדותיו העקרוניות של המועמד ביחס לסוגיות של ניהול ושירות הציבור, וכך גם היועצת בטיעוניה לפנינו.
- אני ער לכך שעלולה להישמע הטענה שגם מתן הכשר לשיקולים הנוגעים לעמדות מקצועיות באשר לאופן מימוש מדיניות הממשלה עלולים לפתוח פתח לשקילת שיקולים פוליטיים. ברם לטעמי אין בחשש תיאורטי מסוג זה כדי להקדים תרופה לכל מכה. ברי כי כדי להצדיק התחשבות בעמדות מקצועיות לצורך הגשמת מדיניות מסוימת במינוי קונקרטי, די לומר כי יש צורך להציג מדיניות שברצונה של הממשלה לקדם.
חוסר סבירות
- טענה נוספת מרכזית שבפי המשיבים היא כי החלטה 2344 היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. בתוך כך נטען בין היתר כי בהחלטה לא ניתן משקל מספק או משקל כלשהו לאופיו העצמאי והממלכתי של תפקיד נציב שירות המדינה; לשינויים שחלו בשירות המדינה בעשור האחרון; להחלטות ממשלה קודמות; ולעמדת גורמי הייעוץ המשפטי.
- בטרם אדרש לגופה של טענה זו אבקש להפנות את המבט לעבר ההליך המשפטי שהתנהל לפני בית משפט זה בשנת 2011 בנוגע לאופן מינוי נציב שירות המדינה. חברי המשנה לנשיא סולברג עמד על כך בהרחבה בחוות דעתו, ואני סבור כי לא ניתן להימנע מלחזור על כך גם כעת.
- כזכור, בשנת 2011, עובר למינויו של עו"ד דיין לתפקיד נציב שירות המדינה, הגישה משיבה 3 לבית משפט זה עתירה בה נטען כי מינוי הנציב צריך להיעשות בדרך של ועדת איתור ולא בדרך של ועדת מינויים (בג"ץ 2699/11) [נבו]. במוקד העתירה עמדה הטענה כי ההחלטה להימנע מהקמת ועדת איתור לאיוש משרת נציב שירות המדינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, כי מינוי בדרך של ועדת מינויים עומד בניגוד לדרך המינוי שאומצה ביחס למשרות מקצועיות בכירות אחרות בשירות המדינה; השני, כי עקרונות של שוויוניות, שקיפות ואמון הציבור מחייבים כי איוש משרת הנציב ייעשה בדרך של ועדת איתור.
- במענה לעתירה זו הוגשה תגובה מקדמית משותפת מטעם הממשלה, ראש הממשלה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה דאז, לפיה דין העתירה להידחות. תמצית העמדה שהובעה באותה תגובה הייתה כי "אין כל חובה משפטית למנות נציב שירות מדינה דווקא בדרך של ועדת איתור. נהפוך הוא. כפי שיפורט, החוק פוטר במפורש את משרת נציב שירות המדינה מחובת המכרז, וקובע כי המינוי יתבצע על ידי הממשלה" (שם, סעיף 3). ביתר פירוט נטען באותה תגובה מקדמית כי:
"בהתאם להוראות חוק המינויים והחלטות הממשלה הרלבנטיות המתוארות לעיל, לא קמה כל חובה להקים ועדת איתור לתפקיד נציב שירות המדינה. [ראש הממשלה] מוסמך להציע את התפקיד לכל אדם אשר לדעתו יתאים למלאו, ולהעביר את שמו של אדם זה לבדיקת ועדת המינויים המיוחדת. כך אף נעשה, כאמור לעיל, בשתי הפעמים הקודמות בהן מונה נציב שירות המדינה. אמנם, בפעמים הקודמות נעשה הדבר טרם החלטת הממשלה 345 בעניין ועדות האיתור, אך בניגוד למשרות אחרות, בהן החליטה הממשלה כי היא מעוניינת שהן תאויישנה בדרך של ועדת איתור, אותה ממשלה היא שהחליטה בהחלטה מס' 345 עצמה, לא לעשות כן בנוגע למשרת נציב שירות המדינה, ובנוגע למשרות בכירות נוספות. החלטה זו המצויה בעומק הפררוגטיבה השלטונית שלה, הינה בודאי סבירה ואפשרית, ואין כל סיבה שלא לכבדה.