משמעות קבלת עמדת העותרת על ידי בית המשפט הנכבד הינה כי יש לקרוא לתוך כל הוראת דין הפוטרת תפקיד כלשהו מקיום מכרז חובה למינוי ועדת איתור, גם אם תפקיד זה אינו נמנה על התפקידים אשר נקבע בעניינם באופן מפורש כי תוקם ועדת איתור וגם אם מדובר בתפקיד שנקבע לו בחוק פטור מפורש מחובת המכרז. לטעמה של המדינה, פרשנות זו סותרת את הלשון המפורשת ואת הכוונה הברורה של החלטות הממשלה הרלבנטיות. יתר על כן, וזה העיקר, גישה זו מאיינת את סמכותה של הרשות המבצעת בכלל, והממשלה כאורגן הבכיר ביותר שלה, לקבוע את סדרי עבודתה בתחום המסור במובהק לסמכויותיה השלטוניות. מעצם העובדה שיכול שיש מי שיסבור כי מוטב לנקוט בהליך בחירה כזה על פני אחר עוד רחוקה עד מאוד הדרך לקבוע כי קמה חובה שבדין לבחור דווקא בהליך הבחירה הרצוי לעותרת ולא לזה הרצוי לראש הממשלה ולממשלה.
[...]
בהקשר זה יוער כי קיימות מספר משרות בכירות נוספות הממונות על ידי הממשלה שלא בדרך של מכרז או ועדת איתור: הרמטכ"ל [...]; ראש שירות הביטחון הכללי [...]; המפקח הכללי של משטרת ישראל [...]; ועוד. בדומה למשרת נציב שירות המדינה, גם למשרות אלה אין פרסום פומבי המזמין הגשת מועמדות; אין ועדה לאיתור מועמדים לתפקיד, הגם שכמובן אין מדובר בתפקיד הנחשב 'משרת אמון' ומי שממליץ על המועמד למשרה הינו השר הממונה עליה. [...] מכאן כי הליך הבחירה הננקט בעניינו של נציב שירות המדינה אינו בגדר חריג, הליך דומה ננקט בעניינן של משרות בכירות וחשובות לא פחות הנבחנות על ידי ועדת המינויים (לדוגמה, ראש המטה לבטחון לאומי, החשב הכללי, הממונה על התקציבים, מנכ"לי משרדי הממשלה, ועוד), דבר שיש בו כדי להאיר את טענות העותרת בדבר אי סבירות ההליך בענייננו באור הולם יותר" (שם, פסקאות 32-29).
- דברים נכוחים אלה, שקשה להבין כיצד היועצת אינה עומדת מאחוריהם היום וחלף זאת מביעה את העמדה הנוגדת שנתבקש אז לדחותה בשתי ידיים, אומצו ככתבם וכלשונם בפסק הדין שניתן בבג"ץ 2699/11 [נבו]. כבר בפתחו של פסק הדין ההוא עמד בית המשפט על כך ש"סעיף 6 לחוק המינויים, אשר מסדיר באופן פרטני את אופן מינויו של נציב שירות המדינה, פוטר את המינוי מחובת המכרז" וש"חוק המינויים אינו קובע תנאים נוספים המחייבים את הממשלה בהליך המינוי, לאמור: הממשלה אינה כפופה, מבחינת חוק המינויים, למגבלות פרוצדוראליות כלשהן בעת מינוי של נציב שירות המדינה". בהמשך לכך נדרש בית המשפט לטענות שהועלו בעתירה מושא אותו הליך, אשר פורטו לעיל, ודחה אותן במלואן. באשר לטענה שעניינה בדרך איושן של משרות מקצועיות בכירות אחרות בשירות המדינה, נקבע כי:
"אמנם, חלק נכבד מן המשרות בשירות הציבורי אכן מאוישות בדרך של מכרז או בדרך של ועדת איתור. עם זאת, קיימות גם לא מעט משרות בכירות הממונות על ידי הממשלה שלא באמצעות מכרז או ועדת איתור. כך הדבר במינוי הרמטכ"ל [...], ראש השב"כ [...], מפכ"ל המשטרה [...], נציב בתי הסוהר [...] ועוד. המועמדים למשרות אלו מועברים [...] לבחינה של 'וועדה מייעצת למינויים לתפקידים בכירים' (להלן: הוועדה המייעצת), אשר פעילותה דומה לזו של וועדת המינויים המוקמת לצורך בחינת המינוי של נציב שירות המדינה. למעשה, מבחינה מסוימת תחומי הבדיקה של וועדת המינויים בענייננו רחבים יותר מאלו של הוועדה המייעצת, שכן ועדת המינויים בודקת את כישורי המועמד ואת התאמתו הכללית למשרה, ואילו הוועדה המייעצת בוחנת אך ורק את טוהר מידותיו של המועמד.