במסגרת זו, לא יהיה זה מיותר לציין כי הדברים האמורים מטילים צל כבד על עמדת גורמי הייעוץ המשפטי בהליך מושא דיוננו. אכן, אין חולק כי הייעוץ המשפטי רשאי, ואף חייב לעתים, לשנות את עמדתו (וראו בהקשר זה גם: בג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 11-10 (1991); דותן, בעמ' 740-709; ברק-ארז, בעמ' 406-371). ברם בענייננו, שינוי עמדה המבוסס במידה רבה על ה"עדיף", ה"ראוי" וה"רצוי", תוך מתן פרשנות להחלטות הממשלה שאינה מסתברת מלשונן, ותוך העלאת טעמים מאולצים להצדקה לסטות מהעמדה הנחרצת והבלתי מסתייגת שאומצה על ידי בית משפט זה אך לפני מספר שנים, מעורר קושי משמעותי.
- פרשת חטא אדם הראשון ואשתו חוה - אם כל חי, עת אכלו מעץ הדעת ידועה לכל. נאסר על אדם וחוה לאכול מעץ הדעת. הנחש פיתה את חוה לאכול מהעץ וטען לפניה כי היא צוותה לא לאכול מכל עצי הגן. חוה השיבה לו כי "מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון" (בראשית, ג, 3). או אז, מספר המדרש, כי "כיון שראה אותו[ה] עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו. אמר לה הא לא מיתת [הרי את לא מתה]. כמה שלא מיתת במקרביה כן לא מיתת במיכליה [כשם שלא מתת בנגיעה כך לא תמותי באכילה]" (בראשית רבה, י"ט, ג). רש"י מפרש על אתר כי חוה "הוסיפה על הציווי [שלא לאכול, גם את האיסור לגעת] לפיכך באה לידי גרעון. הוא שנאמר (משלי, ל, 6) 'אל תוסף על דבריו'". ונשאלת השאלה, במה כשלה חוה בכך שהוסיפה על איסור אכילת פרי העץ גם את הנגיעה בו? הרי חכמים בכל הדורות הוסיפו ומוסיפים איסורים וגדרים רבים כדי להרחיק את האדם מהעבירה. חוה בקשה אפוא להתרחק מאכילת הפרי ולכן גזרה על עצמה גם את הנגיעה בו. על כך משיב הרש"ר הירש (בראשית פרק ג, פסוקים ב-ג):
"לא הכל נאסר עלינו; אלא ה' שהתיר לנו את כל עץ הגן, הוא שאסר לנו את העץ הזה. אך עלינו לשים לב לנקודה אחת, שחכמינו כבר העירו עליה. כבר ראינו שמצוה זו כוללת את כל היסודות, המאפיינים את תורת ישראל שלעתיד, ואשר יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם תמיד. היא "חוק", יש בה משום מאכלות אסורות, והיא נמסרה לחוה כתורה שבעל פה. תשובתה של חוה מוסיפה יסוד רביעי, שגם עליו משיבים קלי דעת ומקילי ראש. יש כאן משום מצות סייג, בחינת מצוה דרבנן. ה' גזר על האכילה ואילו האשה מזכירה איסור נגיעה. היתה זו אפוא מצות סייג. אדם בזהירותו הוסיף על המצוה כדי להתרחק מן העבירה. הנה אנחנו רואים: הסייגים והגזירות הם תולדה טבעית של הזהירות המוטלת על מקיימי המצוות. אך חכמינו מוסיפים אזהרה: "שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ בנטיעות. כך הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו ועמדה והעידה עדות שקר לא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכזבה דחפה עליו. אמר לה, כמה דלא דמכת במקרובתיה אף לא במיכליה.")בראשית רבה יט, ד ואבות דר' נתן א, ה). אל לנו לשכוח את מקור הסייגים, שהזהירות היהודית הטילה עלינו. נזכור תמיד, שאין הם דאורייתא. רק כל עוד נזכור זאת, הם יהיו לנו אזהרה וסייג. אם נשכח את אופיים זה, אם נראה גם אותם כמפי הגבורה, תביא אותנו העבירה עליהם לעבור גם על מצוות ה'. וחכמינו קיימו אזהרה זו בעצמם. בכל מקום הם מעידים על הסייגים והגזירות, שהם מצוות דרבנן בלבד; והם מקפידים להבדיל הבדלה ברורה - בינם לבין מצוות דאורייתא. אדם הראשון שגה בכך; הוא השוה אכילה לנגיעה, ומסר את שתיהן כמצוות מפי ה'" (ההדגשות הוספו).