(-) על כך אוסיף כעת כי בג"ץ 2699/11 [נבו] עסק גם בעילת התערבות שונה מזו שבה התמקדתי בפסק דיני בעתירות. אף שהגעתי בסופו של יום למסקנה כי החלטת הממשלה הנוכחית לוקה גם בחוסר סבירות קיצונית, מרכז הכובד של פסק דיני טמון בשאלה אם נשקלו שיקולים ענייניים בלבד - סוגיה אשר לא נדונה ולא הוכרעה בבג"ץ 2699/11 [נבו].
(-) מנגנון הבחירה שעמד על הפרק בעת הדיון בבג"ץ 2699/11, [נבו] לא היה ועדת מינויים "קלאסית" - שבה ראש הממשלה בוחר מועמד יחיד מטעמו ומציג אותה בפני ועדת המינויים, ועם אישורה מביא את המועמד להצבעת הממשלה - אלא הליך מעין-תחרותי באופיו, שאינו רחוק מרחק רב מן המתכונת של ועדת איתור. אזכיר כי ההליך שעמד על הפרק בבג"ץ 2699/11 [נבו] התחיל בבחינה מטעם "צוות חיפוש", אשר הוציא פרסומים פומביים, ביצע פניות יזומות ובחן כ-150 (!!!) מועמדים פוטנציאליים. בהמשך הביא הצוות ארבעה מועמדים לבחינת ראש הממשלה, אשר בחר במועמד המועדף על ידו, והלה הובא בנוסף לבחינה על ידי ועדת מינויים. על רקע זה, נקל להבין מדוע בית המשפט דאז לא מצא כל דופי בהליך ולא סבר שיש לאכוף על הממשלה הליך תחרותי ספציפי בדמות ועדת איתור דווקא.
לפיכך עליי, בכל הכבוד, לחלוק על קביעתו של חברי השופט מינץ כי עסקינן כיום ב"נקיטת דרך מינוי זהה לחלוטין לזו שננקטה על ידי הממשלה לצורך מינוי נציב שירות המדינה בשנת 2011" (בפסקה 128 לחוות דעתו).
לדידי, ההליך שנעשה בשנת 2011 היה הליך ראוי, ואילו ביקשה הממשלה לחזור באמת ובתמים לשנת 2011, מן הסתם הייתה מאמצת הליך דומה גם כיום (ואזכיר כי בפסק דיננו מושא הדיון הנוסף, לא הורינו בהכרח על שימוש בוועדת איתור, אלא אך על קיום הליך תחרותי). מכל מקום, לא ניתן להחזיק את החבל בשני קצותיו - גם להתרפק בערגה על פסק הדין משנת 2011 וגם לדחות את ההליך המעין-תחרותי שעמד בבסיסו.
(-) שרשרת עמדות מטעם גורמים מינהליים שונים - שחלקן הובעו לאחר פסק הדין בבג"ץ 2699/11 [נבו] - הדגישו וחידדו את הצורך לשמור על עצמאותם של גורמים בכירים בשירות הציבורי שהעצמאות היא מרכיב הכרחי בתפקידם, ועמדו על היתרונות הגלומים בהקשר זה בערובות הליכיות כגון הליך מינוי תחרותי.
(-) נתונים מהשנים האחרונות הציפו קשיים ובעיות בתפקודו של השירות הציבורי במדדים שונים - נתונים שבעטיים גוברת החשיבות שבמינוי נציב בעל יכולות מוכחות, שבכוחו להתניע שינוי של ממש בשירות הציבורי.