(-) היעדר תיעוד לתהליך מקדים של ליבון ובחינת חלופות למנגנון שנבחר, בפרט על רקע חווֹת הדעת מטעם גורמי הייעוץ המשפטי, שמהן עולה עמדה ברורה בדבר הצורך בהליך תחרותי. אציין כי חברי השופט מינץ חלק על עמדתי בהקשר זה, וסבר כי הוצג בפנינו תיעוד מספק לדיון שהתקיים בממשלה. ברם, לא מצאתי כי הממשלה שקלה את מהות תפקידו של הנציב על רקע אמות המידה הרלוונטיות; את הנתונים הצריכים לעניין מצבו של השירות הציבורי בישראל; את "המדיניות" העלומה שבדעתה לקדם ובגינה יש לבחור באדם מטעמו של ראש הממשלה; ועוד. וכך עמדתי על הדברים בפסק דיני בעתירות (בפסקה 66; ההדגשות בקו תחתון הוספו - י"ע):
"כעולה מסיכומי הדיונים שהתקיימו בממשלה לקראת החלטה 2129 (דיונים מהימים 30.6.2024 ו-11.8.2024), הנוכחים העלו השגות שונות על הצעת הנוהל מטעם גורמי הייעוץ המשפטי. חלק מההשגות עסקו באופן גיבוש הנוהל ובניסוחו (כגון טענה כי ההצעה גובשה ללא היוועצות בגורמים רלוונטיים ושהיא אינה מנומקת די הצורך); חלקן התמקדו בצורך לאפשר לממשלה להשפיע על מינוי הנציב ולקבוע את זהותו; וחלקן התמקדו בהרכב המוצע של ועדת האיתור.
אולם, כאמור, אין כל מחלוקת על סמכותה של הממשלה למנות את נציב שירות המדינה הבא [...] ומשכך אין בטיעון זה כשלעצמו כדי להצדיק תעדוף מנגנון מינוי אחד על פני החלופות. ובאשר להשגות על גיבוש הנוהל ועל הרכב ועדת האיתור המוצעת - טענה זו עשויה לכל היותר להצדיק בחירה בוועדת איתור בהרכב אחר מזה שהוצע, ולא שלילה מעיקרא של מנגנון ועדת האיתור [...].
כמו כן, בסיכום הדיון מיום 11.8.2024 התייחס מזכיר הממשלה ל'עבודת המטה שנעשתה במשך שבועות [...] שכללה דיונים שהתקיימו עם ראש הממשלה, שר המשפטים, שר האוצר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומזכיר הממשלה'. אולם, על תוכנם של דיונים אלו ושל עבודת המטה - ועל הסיבות שבגינן הובילה עבודת המטה, לפי הנטען, למסקנה שלפיה ועדת איתור אינה מנגנון מתאים - לא הובא בפנינו כל פירוט [...]. אוסיף כי הקביעה שהובאה בהצעה להחלטה 2129, שלפיה 'התהליך של ועדת איתור ארוך ומיותר' (בעמ' 5 להצעת החלטה 2129), הובאה בעלמא וללא פירוט או תימוכין.
החלטה 2344, שאותה קיבלה הממשלה לאחר הגשת העתירות שלפנינו, אף היא אינה מתייחסת לתהליך אמיתי ומעמיק של ליבון ובחינת חלופות, ולמעשה אינה כוללת כל הסבר לבחירתה של הממשלה לבחור דווקא במנגנון של ועדת מינויים מיוחדת. כל שצוין בהצעה להחלטה בהקשר זה הוא כי 'חברי הממשלה לא השתכנעו כלל בצורך בהקמת ועדת איתור [...] ולא ראו מניעה למינוי נציב בדרך של ועדת מינויים או באמצעות הוועדה המייעצת'; וכי חברי הממשלה קיבלו סקירה של ההליכים בעתירות דנן, והובהר להם שעמדת גורמי הייעוץ המשפטי בדבר קיומה של 'מניעה משפטית' מתייחסת רק לוועדה המייעצת ולא לוועדת מינויים".
- אילו היה מובא בפנינו תיעוד לתהליך מהותי של בחינה והשוואת חלופות, ייתכן שהיה בכך כדי לשפוך אור על השיקולים שהובילו את הממשלה לבחור בהליך המינוי שבו בחרה. אך תיעוד שכזה אינו עומד לפנינו. חלף זאת, כפי שכבר צוין לעיל, בדיונים שהתקיימו בפני בית משפט זה עמד בא-כוח הממשלה על שיקולים מסוימים המנחים, לגישתו, את פועלה של הממשלה באשר למינוי הנציב: "שיקולים שהם לא מקצועיים גרידא. הם כרוכים בתפיסת עולם"; וכן "הרצון של ממשלת ישראל לעבוד עם מישהו שיש לו זיקה או קירבה מבחינת תפיסת עולם, מבחינת ערכים למימוש מדיניותו" (ראו פסקאות 43 ו-51 לעיל). אולם, דווקא השיקולים הללו אינם נכללים בסט השיקולים הענייניים שלאורם יש למנות את נציב שירות המדינה, או לקבוע את ההליך למינויו.
על רקע האמור, ובהמשך להערתו של חברי השופט מינץ על חזקת התקינות המינהלית (בפסקה 148 לחוות דעתו), אפנה לדברים שנכתבו בפסיקה זה מכבר: