כבוד השופט מינץ קבע כדלקמן בפסקאות 14 ו- 17 לפס"ד אביבי רייך:
"על עקרונות תורת הפרשנות של דברי חקיקה ככלל עמדתי לאחרונה במסגרת ע"א 450/17 אס.בי.אן הלבשה בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המיסים (29.10.2019). הדברים מתאימים ביותר לענייננו:
"כידוע, מלאכת פרשנותו של חוק נשענת ראש וראשון על לשון החוק, ועליה ליתן לחוק רק משמעות אשר לשונו יכולה לשאת (ע"א 4096/18 חכם את אור-זך עורכי דין נ' פקיד שומה עכו, פסקה 18 (23.5.2019); בג"ץ 7755/14 צלול - עמותה לאיכות הסביבה נ' הממונה על ענייני הנפט, פסקה 9 (28.12.2016); אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה 82-81 (1993)). לשון החוק קובעת את גבולותיה של הפרשנות, ורק אם גבולות אלו כוללים משמעויות שונות אפשריות, יש לבחון גם את תכליתה של החקיקה (בג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש - תע"ל נ' יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, נח(6) 685, 704-701 (2004); ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת וילנר ופסקה 5 לפסק דינו של השופט שטיין (3.2.2019)). הסעיף בו עסקינן, לטעמי, לא מעלה שאלה פרשנית כלל, שכן לשונו ברורה והוא אינו טומן בחובו משמעויות שונות." (שם, פסקה 7 לחוות דעתי; וראו גם: בר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' נחום, פסקה 26 לפסק דיני (6.5.2020).
...
לשון סעיף 107 לחוק היא ברורה וחדה. ניתן "לחלץ" ממנה משמעות אחת, בהירה ופשוטה. אין מדובר בלשון דו-משמעית או כזו הטומנת בחובה מספר משמעויות שונות. המחוקק קבע כי המנהל רשאי להאריך "כל מועד" שנקבע בחוק. על פי פשוטו של מקרא, המילה כל משמעה מלוא המידה מושא העניין הנמדד. סך כולל של כל הפריטים הכלולים במניין. לא חלק, לא מיעוט, אלא שלם. על כן שעה שמושא העניין הנמדד הוא מועדים, המושג כל כולל בחובו את המועדים כולם. המחוקק לא סייג וקבע כי מועדים מסוימים הקבועים בחוק אינם ניתנים להארכה. אכן, חרף האמור, טענת המערער היא כי לשונו של הסעיף סובלת פרשנות מצמצמת, על פיה המחוקק כיוון רק למועדים פרוצדורליים ולא למועדים הקובעים "התיישנות מהותית". ברם, טענה זו נעדרת כל עיגון בלשון החוק. גם ניסיון המערער להצביע על מועד אחר הקבוע בחוק שסעיף 107 לא חל לגביו, בהתאם לפסיקה, לא צלח." [ההדגשות אינן במקור - א.ו.]
- דברים אלו יפים גם לענייננו. המחוקק לא קבע תנאים מקדימים או סייגים לסוגי תיקונים שרשאי נישום לבקש ביחס לשומתו העצמית, פרט לכך שעילת התיקון תהיה אחת מבין שלוש החלופות הקבועות בסעיף 85(א) לחוק. כך הם פני הדברים ביחס לתיקון ביוזמת המשיב.
המשיב טוען במסגרת הערעורים דנן כי יש לאמץ פרשנות אשר תגביל נישומים ותצמצם את סוג התיקון של שומתם העצמית שביכולתם לבקש. אלא שלא מצאתי בלשון החוק תימוכין לטיעון זה.
- למעשה, הפסיקה קבעה, כי בהתאם ללשונו של סעיף 85 לחוק קיים איזון אינטרסים ושוויון בין נישום לבין המשיב, בכל הקשור לעילות ולאפשרויות לתיקון השומה, כמו גם התקופה שבמסגרתה יכולים הנישום ו/או המשיב לבקש ולבצע תיקון שומה.
ראו לעניין זה: דברי כבוד השופט י' דנציגר בע"א 5461/11, משה חכמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור ירושלים [5.2.2013] (להלן - פס"ד חכמי), בפסקה 7: