לא אוכל שלא להעיר בנקודה זו, כי אם אמנם חשוב לו למשיב לשמור על "שמו הטוב של אגף מיסוי מקרקעין ולמנוע עוול מנישומים", ראוי היה שלא היה עומד על טיעוניו בעניין תיקון השומה כפי המלצת ועדת הערר. הרושם שנוצר הוא, כי עמידתו של המשיב על טענותיו המקדמיות נועדה למנוע דיון ענייני בסוגיה המשפטית לגופה, וזאת חרף החובה המוטלת עליו לחתור לשומת מס אמת. למותר לומר, כי כרשות ציבורית חובתו של המשיב לחתור לשומת מס אמת אינה נופלת מהחובה המקבילה המוטלת על הנישום, והנה דווקא המשיב הוא המנסה במקרה דנן להימנע מלבחון את נכונות השומה.
- יתר על כן וכפי שיפורט להלן בהרחבה, עמדתי היא כי הפרשנות הנכונה והראויה להוראת סעיף 85(א)(3) לחוק מיסוי מקרקעין היא כל צד - בין אם הנישום ובין אם המשיב - המבקש לתקן שומה בעילת ה"טעות" לפי סעיף 85(א)(3) לחוק, נדרש לבאר מהי הטעות שנפלה לפניו וכיצד היא אירעה. אין די באמירה בעלמא בדבר קיומה של טעות, אלא נדרש שמבקש או מבצע התיקון יציג את ההקשר ואת הנסיבות שהובילו להיווצרותה של הטעות.
- לאור האמור לעיל, עולה אפוא השאלה, מדוע סבור המשיב כי יש מקום שוועדת הערר תקבל את עמדתו ותבחין בין תיקון שומה יזום, המבוצע על ידו, לבין תיקון שומה המתבקש על ידי נישום, באופן שוועדת הערר תכביד את ידה על נישומים מחד, ותקל ידה על המשיב?
"כובד המשקל" של הסוגיה המהותית הנדונה בעררים דנן אינו יכול להוות שיקול בקביעה האם יש להקשיח את התנאים המקדמיים לקבלת בקשה לתיקון שומה, שכן כפי שראינו לעיל (ראו תצהירה של גב' ברוך), גם תיקוני שומה שמבצע המשיב עשויים להיות "כבדי משקל" עבור הנישום ולהוביל לשומת מס גבוהה משמעותית מהשומה המקורית, מושא התיקון.
- גם את הטיעון בו נקט המשיב בניסיון לבסס טענתו כי יש ליצור א-סימטריה בין נישום למשיב (ראו סעיף 66(ב) לסיכומי המשיב), לפיו חייב הנישום לגבש עמדתו "על כל חלקיה ורכיביה" לפני הגשת ההצהרה והדיווח, ואילו המשיב "רק" בוחן את ההצהרה - אין בידי לקבל.
אכן, נישום נדרש לבחון היטב את רכיבי העסקה בה התקשר, להצהיר ולדווח עליה כדבעי ובהתאם להוראות החוק. אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המחוקק קבע במפורש כי גם נישום יכול לבקש תיקון שומה בשל "טעות", וכי על פי החוק ניתן לבקש תיקון של שומה עצמית, כאשר הפסיקה הבהירה כי הטעות שאליה מתייחס סעיף 85(א)(3) לחוק היא כל סוג של טעות, גם טעות עובדתית וגם טעות משפטית.