לשם מימושו של פרויקט ממשלתי זה, דרשה המדינה לשלוט בכמות הדירות, גודל הדירות, מיקומן הגיאוגרפי, מפרט הבניה שלהן, מחירי הדירות הנמכרות, כמו גם בקביעת הקריטריונים למכירת הדירות לרוכשים ספציפיים, בעלי איפיון מוגדר (מחוסרי דירות או משפרי דיור), בעיתוי המכירה, בתניות בהסכמי המכירה לזכאי "מחיר למשתכן" ובשלילת היכולת להעביר את הדירות הללו מהזכאים לצדדים שלישיים אחרים, שאינם "זכאים", לפרק זמן משמעותי (חמש שנים) - עד כדי ביטול הזכייה בהגרלה ומכירת הדירה.
משמעות הדבר היא שהמדינה שולטת בכל האספקטים של הפרויקט, וקובעת את כל תנאיו בכל מובן. המדינה רצתה ליצור מצב שבו תהיה כמות מוגדרת של דירות "מחיר למשתכן" - במיקום, שטח ומפרט לפי רצון המדינה, שיימכרו לזכאים שעלו בהגרלות לפי תנאי מכר שנקבעו על ידי המדינה. כך, שהלכה למעשה - המדינה היא הגורם האמיתי המוכר לרוכשים הזכאים את הזכויות בדירות "מחיר למשתכן", אשר נדרשים לחתום על חוזה חכירה מול רמ"י בכדי לקבל את הזכויות המשפטיות בדירות אלו. החברות הקבלניות, והעוררת ביניהן, שניגשו למכרזי "מחיר למשתכן", הינן ה"מוציאות לפועל" של פרויקט "מחיר למשתכן", ומשמשות כפרויקטוריות של המדינה במטרה להגיע לתוצאה הסופית אליה נשאה המדינה את עיניה - הגדלת היצע הדירות לבעלי הזכאות ומתן אפשרות לרכישת דירה במחיר מופחת, שהזוכים בהגרלה יוכלו לעמוד בו.
- ברור, כי המחיר המסובסד של המקרקעין במכרזי "מחיר למשתכן" לא נועד להיטיב עם העוררת, אלא מטרתו היא לאפשר לזכאים את רכישת הדירות בפרויקט בהנחה משמעותית. אלמלא מטרה זו אליה נשאה המדינה את עיניה במסגרת פרויקט "מחיר למשתכן", אין כל ספק שהעוררת (וכל יתר החברות הקבלניות שניגשו למכרזי "מחיר למשתכן") לא היו זוכות לרכוש קרקע במחיר מסובסד מהמדינה.
גם בדרך זו של קביעת המחיר, הן המחיר המשולם על ידי ההחברה הקבלנית תמורת זכות "החכירה", והן המחיר בו נדרשת החברה למכור את הדירות לזכאים, בא לידי ביטוי הייחודיות של פרויקט "מחיר למשתכן" לעומת כל מכרז אחר שמתפרסם על ידי רמ"י. במקרה הרגיל, כאשר המדינה מבקשת למכור לחברה קבלנית זכויות חכירה במקרקעין, הרי שברור, מתוקף תפקידה של המדינה לשמור על נכסיה ועל הקופה הציבורית, כי היא היתה פועלת למכירת הזכויות בקרקעות במחיר השווה לשווי השוק, ולא זה המקרה שבפנינו. במקרה הנדון כאן, ההנחה במחיר הקרקע נועדה להביא לתוצאה של מתן הנחה לזכאים המשתכנים.