בהתאמה למקרה הנדון כאן, מאחר שהעוררת למעשה החזיקה במקרקעין בתקופת הבנייה ולאחריה העבירה את הדירות לזכאים הרוכשים - עמדתי היא כי בתקופה זו, תקופת הבניה, החזקת העוררת במקרקעין אינה בעלת סממנים ומאפיינים של "חכירה" בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין.
- העוררת אף הפנתה בסיכומיה (ראו פסקה 110 לסיכומי התשובה של העוררת) להחלטת מיסוי מקרקעין 1009/18 (נספח 8 לכתב הערר), העוסקת במכרז BOT, במסגרתו חברה מסחרית הקימה חניון עבור רשות מקומית, כאשר הוסכם כי בתום תקופת ההקמה, החברה תפעיל את החניון למשך 24 שנים ו- 11 חודשים. בהחלטת המיסוי נקבע כי תקופת ההקמה לא תבוא בחשבון בחישוב תקופת החכירה, ויש להתייחס רק לפרק הזמן בו תפעיל החברה את החניון ותוכל להפיק רווחים מהפעלתו.
בהשוואה למצב הדברים בעררים שבפנינו, בהחלט ניתן לומר כי במשך תקופת הבנייה, שהיא התקופה בה החזיקה העוררת במקרקעין, לא התקיימו התנאים המאפשרים לראות בתקופה זו כ"חכירה" בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין.
- נתתי דעתי לטענה נוספת שהועלתה על ידי המשיב, לפיה עמדת העוררת עומדת בסתירה להוראות המכרז בנושא תשלום מיסים, אלא שאין בידי לקבלה.
בסעיף 5.4.1 למכרז טירת הכרמל (קיימת הוראה זהה בסעיף 5.5.1 למכרז קריית אונו) נקבע כי:
"הזוכה ישא בכל המיסים (כגון מס רכישה) החלים עליו בהתאם לדין."
אינני סבורה כי קמה חובת תשלום מס רכישה לעוררת בשל האמור בסעיף זה. כל שנקבע בסעיף האמור במכרז הוא, כי ככל שקיימת לעוררת חובה "בהתאם לדין" לתשלום מס - אזי הוא ישולם על ידה. עם זאת, ככל שלא קיימת חובה כזו על פי הדין - ממילא לא ניתן לטעון כי אך בשל האמור בסעיף הנ"ל במכרז תהא העוררת חייבת בתשלום מס.
גם העובדה שמס הרכישה מאוזכר בסעיף הנ"ל במכרז, אין משמעה כי קיימת חובת תשלום מס רכישה או שהעוררת התחייבה לשלם מס רכישה, כאשר על פי הדין לא קיימת חובה לשלם מס רכישה. אך ברור הוא כי לא ניתן לחייב נישום להתנדב לשלם מס, אם מס זה אינו מוטל עליו לפי הדין.
- המשיב אף טען כי קבלת עמדת העוררת וקביעה כי היא לא רכשה "זכות במקרקעין" ואינה חייבת בתשלום מס רכישה, תוביל לתוצאה של פגיעה בשוויון ביחס ליתר המתמודדים במכרזי "מחיר למשתכן", שיצאו מנקודת הנחה שחלה חבות בתשלום מס רכישה ושקללו נתון זה במסגרת ההצעה שהציעו במכרז.
גם בעניין זה לא מצאתי כל ממש בטענה זו של המשיב, (אשר ממילא נטענה בלאקוניות ובלשון רפה), וזאת ממספר סיבות: