התעללות בקטין או בחסר ישע
- עבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע מוגדרת בסעיף 368ג לחוק העונשין, ולפיה "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו - מאסר תשע שנים". עבירה זו היא עבירה התנהגותית, ולפיכך איננה מותנית בהתקיימות תוצאה כלשהי. הרכיב ההתנהגותי בעבירה - "העושה [...] מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית" - רחב ובלתי מוגדר, ולכן העבירה חלה על מגוון התנהגויות שונות. לאורך השנים, הפסיקה יצקה תוכן לרכיב זה, ונקבע, בקווים כלליים, כי התעללות היא כל התנהגות הטומנת בחובה אכזריות; הטלת אימה; השפלה; או המקנה לה תווית בלתי מוסרית (ראו: ע"פ 405/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 247, 251-250 (2004); ע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל, פסקה 11 [נבו] (10.11.2008)). עוד קבעה הפסיקה, כי שאלת ההתעללות נבחנת על פי נקודת מבטו האובייקטיבית של הצופה מן הצד, וזאת בשים לב לנסיבות העניין בכללותן - כאשר נסיבות חשובות במסגרת בחינה זו, הרלוונטיות גם לענייננו, הן פערי הכוחות שבין הקורבן לנאשם ולתלות שלו בו, ומידת חוסר הישע של הקורבן (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 169-167 (2000); ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 293, 303-302 (2000); עניין בנימין, בפסקה 7 לחוות דעתה של השופטת גילה כנפי-שטייניץ).
בע"פ 7704/13 מרגולין נ' מדינת ישראל [נבו] (8.12.215) (להלן: עניין מרגולין), בית משפט זה נדרש לפרשנות הרכיב ההתנהגותי בעבירת ההתעללות, וקבע, בין היתר, כי:
מן הפסיקה עולה כי מדובר בעבירה רחבה הכוללת מגוון של התנהגויות, כיד הדמיון הרעה. לעיתים מדובר במעשה אחד, הכולל אלמנט בולט של ביזוי, השפלה או דיכוי. בפעמים אחרות, כאשר אלמנטים אלה אינם דומיננטיים, מדובר בגילויי אכזריות יוצאי דופן. בקבוצה נוספת של מקרים, כאשר אלמנטים אלה אינם בולטים, מדובר במעשים הנמשכים לאורך תקופה ארוכה ונעשים באורח שיטתי. למרבה הצער, רבים מן המקרים משלבים בתוכם את אלה כְּאֵלֶּה (שם, בפסקה 8 והאסמכתאות שם; ראו גם: ע"פ 3682/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 29-28 [נבו] (28.1.2014)).
כעולה מדברים אלה, עבירת ההתעללות יכולה להתקיים ביחס למעשה בודד - הכולל אלמנט בולט של ביזוי, השפלה או דיכוי, או כשמדובר באכזריות יוצאת דופן; אך היא יכולה להתגבש גם כלפי מעשים המתבצעים באופן שיטתי ולאורך תקופה ארוכה, בהם האלמנטים הנזכרים אינם בולטים.
- בענייננו, המערערת הורשעה בשתי עבירות של התעללות: באישום 15, נקבע ביחס להשארת ילד בבגדים רטובים משתן למשך מספר דקות כי מדובר בהתעללות נפשית ופיזית. כאמור, נוכח משך הזמן הקצר שבו נותר הילד בבגדיו הרטובים, המדינה גרסה במסגרת הערעור כי אין מדובר בהתעללות אלא בעבירת הזנחה. באישום 16, נקבע כי חשיפת ילדי הגן למעשי התקיפה של המערערת, גם אם הם לא נעשו כלפיהם אלא רק בנוכחותם, מהווה התעללות נפשית. מטעמים שיפורטו להלן, לגישתי יש לזכות את המערערת מהרשעתה בשתי עבירות אלה.
- ביחס לאישום 15, המדינה כאמור טוענת כי משעה שבית המשפט קמא קבע שהילד נותר בבגדיו הרטובים למשך מספר דקות בודדות - החומרה של המעשה פחתה, ולכן יש להרשיע את המערערת, במקום זאת, בעבירת ההזנחה. עבירה זו קבועה בסעיף 362(ג) לחוק העונשין, שלשונו "המחויב על פי דין או הסכם לדאוג לצורכי חייו של קטין או של מי שאינו מסוגל לדאוג לצורכי חייו, הנתון להשגחתו, למעט הורה, אשר אינו מספק מזון, לבוש, צורכי לינה וצורכי חיים חיוניים אחרים במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו, דינו - מאסר שלוש שנים". איני סבור כי יסודות עבירה זו מתקיימים במקרה דנן. כעולה מלשון הסעיף, עבירת ההזנחה עוסקת במקרים בהם לא סופק לקטין ״מזון, לבוש, צורכני לינה וצורכי חיים חיוניים במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו״. הדרישה לספק צורך חיים חיוני פורשה בפסיקה כ"פגיעה בליבת הקיום של הנפגע״ (עניין מרגולין, בפסקה 35 לפסק דינו של השופט הנדל; ההדגשה נוספה), כאשר הדרישה בהקשר זה תלויה בנסיבות העניין - שהרי לא ניתן להשוות בין צורכי החיים של ילד רך בשנים לשל נער מתבגר (ע"פ 8488/07 מדינת ישראל נ' שיפרין, פסקה 8 [נבו] (17.11.2008)). אם כן, תכלית עבירת ההזנחה היא למנוע מהאחראי ״להתנער מחובותיו כלפי הקטין או המושגח, באופן שיגרום לפגיעה משמעותית ובסיסית בהם״ (עניין מרגולין, בפסקה 35 לפסק דינו של השופט הנדל; ההדגשה נוספה). נדרשת, איפוא, פגיעה ברף הגבוה של צורכי החיים החיוניים של הנפגע - בליבת הקיום שלו. בהינתן פרשנות מחמירה זו; בהתחשב בפרק הזמן הקצר שבמהלכו הילד נותר בבגדיו הרטובים; ומאחר שלא מדובר בשיטת חינוך שנקטה בה המערערת - אינני רואה מקום להרשיע את המערערת בעבירה זו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בהינתן שהילד היה מצוי בהליכי גמילה באותה עת, ובאותו היום הוא הרטיב בבגדיו פעמיים נוספות (לפני המקרה מושא אישום 15), וצוות הגן החליף לו את בגדיו מבלי שהוא הושאר רטוב בהם.
גם עתה ראיתי לנכון לשוב ולהדגיש: מוטב היה לוּ צוות הגן היה מחליף את בגדיו של הילד בהקדם, כפי שעשה בפעמיים הקודמות באותו היום; ובוודאי אין זה ראוי להותיר ילד קטן בבגדים רטובים משתן או להורות לסייעות שלא להחליף לו את בגדיו. התנהלות כאמור איננה ראויה ומצדיקה גינוי - אך אין היא מקימה בנסיבות העניין אחריות בגין עבירה פלילית.
- בכל הנוגע לאישום 16, כזכור, באישום זה המערערת הורשעה בעבירת ההתעללות (התעללות נפשית) על רקע הרשעתה בריבוי עבירות התקיפה, שכן אלו נעשו בנוכחות ילדי הגן האחרים - על אף שהם לא כוונו כלפיהם - ובעוד המערערת מודעת לנוכחותם ולחשיפתם למעשיה. לעמדתי, כאמור, יש לזכות את המערערת גם מאישום זה.
- האפשרות להרשיע בעבירת ההתעללות בנסיבות המתוארות (חשיפה למעשי אלימות המופנים כלפי אחרים בסביבתם הקרובה), הוכרה בע"פ 1779/22 משה נ' מדינת ישראל [נבו] (18.6.2023) (באותו אירוע ניסה המערער לרצוח את אשתו בביתם, וכל זאת לעיני בנם הפעוט ששהה לצד אימו, בכה, ובשלב מסוים היה מכוסה בדמה; ותוך שהאמא מפצירה במערער כי יפסיק ממעשיו וירחיק את הפעוט). מאחר שאין מדובר בהרשעה "רגילה" בעבירת התעללות, שכן המעשים לא הופנו כלפי הקטינים באופן ישיר, כבר הובהר בפסיקה שעל בית המשפט לנקוט במשנה זהירות טרם ירשיע את הנאשם בעבירת ההתעללות בנסיבות האמורות. כך, בעניין בנימין הוצגו שני מבחנים מרכזיים היכולים לסייע לבית המשפט בבואו לבחון אם אכן התגבשה עבירת ההתעללות במקרים כגון זה שלפנינו:
האחד, הוא חומרת המעשים להם נחשף הקטין, על פי איכותם וכמותם. בהקשר זה, כאשר מדובר בחשיפה למעשה אלימות קשה וקיצוני במהותו כבעניין משה, ניתן להסתפק באירוע אחד; אולם גם מעשי אלימות בעלי חומרה פחותה מכך, עשויים לגבש את רמת החומרה הנדרשת אם נעשו בתדירות גבוהה עד כדי יצירת אווירת איום, דיכוי, ביזוי או הטלת אימה, לה נחשף הקטין לאורך זמן. המבחן השני, הוא עוצמת החשיפה לאירועי האלימות. לעניין זה לא ניתן להסתפק בנוכחותו של הקטין בקרבת מקום, באירוע כזה או אחר, אלא נדרש להראות כי הקטין נחשף למעשי האלימות באופן ממשי, דוגמת הפעוט בעניין משה, עד כי הקטין הצופה הפך לחלק מההתרחשות עצמה - וניתן לומר כי מעשה ההתעללות נעשה "בו". השילוב בין שתי הדרישות האמורות, על רקע פערי הכוחות בין המטפל לקורבן, מקיים אפוא את מאפייניה של עבירת ההתעללות ככזו הכוללת אכזריות, דיכוי או השפלה, וכן פוטנציאל לגרימת סבל או נזק לקורבן העבירה (שם, בפסקה 12 לחוות דעתה של השופטת כנפי-שטייניץ).