ביחס למיקום המערערת במתחם העונש ההולם, בית המשפט קמא ציין תחילה כי המערערת הינה ילידת שנת 1960 ונעדרת עבר פלילי. לאחר מכן, בית המשפט דחה את טענות המערערת לעניין הלחץ בו היא הייתה שרויה, מהטעם שאין בכך כדי להצדיק את מעשיה ואת האלימות שנקטה בה. ביחס להמלצת שירות המבחן, בית המשפט פסק כי אין לקבלה, משעה שההליך השיקומי בעניינה של המערערת איננו מצדיק לסטות לקולא ממתחם העונש מזה; ובהינתן ששיקולי הענישה במקרה דנן מחייבים הטלת מאסר בפועל בהיקף משמעותי מזה. על רקע האמור, בית המשפט מיקם את המערערת באמצע של מתחם העונש שקבע. בהתאם לכך הושתו על המערערת העונשים הבאים: 5 שנות מאסר לריצוי בפועל; 9 חודשי מאסר מותנה לבל תעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורה עבירה מבין אלו שהורשעה בהן; ותשלום פיצויים בסך כולל של 180,000 ש"ח (בחלוקה כדלקמן: 10,000 ש"ח לכל אחד מהקטינים המפורטים בסעיף 3 לכתב האישום, למעט הקטין הנזכר גם באישום 15 שהפיצוי להוריו הועמד על 20,000 ש"ח).
הערעור שלפנינו הוגש כלפי הכרעת הדין, ביחס לרוב העבירות בהן המערערת הורשעה; וכלפי גזר הדין, ביחס לרכיב המאסר בפועל בלבד.
הערעור דנן וההליך בפני בית משפט זה
- כאמור, המערערת לא משלימה עם הכרעת הדין וגזר הדין, ומשכך הגישה את הערעור שלפנינו. לשיטתה, יש להורות על זיכויה ממרבית עבירות התקיפה, ובאופן מלא מעבירות השארת ילד בלא השגחה ועבירות ההתעללות. נוסף על כך, לשיטת המערערת יש להטיל עליה עונש מאסר שיבוצע בדרך של עבודות שירות.
אשר להכרעת הדין - לוז טענותיה של המערערת ביחס לעבירות התקיפה הוא כי בית המשפט קמא שגה בכך שסיווג את המעשים המיוחסים לה כאירועי תקיפה פליליים - שהרי "לא כל אחיזה או תפיסת קטין ע"י גננת בגן ילדים במהלך העבודה הינה תקיפה" (סעיף 7 לערעור). לכל היותר, כך היא גורסת, מעשיה מצויים ברף הנמוך ביותר של עבירות התקיפה. כן טענה המערערת, כי הסרטונים תומכים בבירור בעמדתה. ביחס לעבירות השארת ילד ללא השגחה, נטען בין היתר כי הילדים לא הושארו במקום מסוכן ומבודד, אלא היו מצויים בתוך מתחם הגן; כי הסייעות הרלוונטיות כלל לא הואשמו באירועים אלה; וכי בכל מקרה הסיכון אליו נחשפו הילדים היה יכול להתרחש גם אם הם היו נמצאים במרכז הגן בהשגחה. בהמשך לכך, ובנוגע לעבירות ההתעללות, המערערת גורסת כי בית המשפט קמא שגה בכך שהרשיע אותה בשתי עבירות של ההתעללות בקטין, שכן עבירה זו עוסקת במקרים הרבה יותר חמורים. לגוף הדברים, לגבי אישום 15 נטען כי הותרת ילד בבגדים רטובים משתן למשך מספר דקות - איננה התעללות; וביחס לאישום 16 נטען כי מעשיה אינם מהווים תקיפה, ובוודאי לא ניתן על בסיסם לקבוע כי התקיימו יסודות עבירת ההתעללות. עוד נטען, כי העובדה שהמדינה צמצמה את פרק הזמן שתואר באישום זה לשנתיים, ולאחר מכן הוא צומצם על ידי בית המשפט רק לתקופה הרלוונטית - מהווה זיכוי מוחלט מאישום זה.