בא-כוח המדינה טען, לעומת זאת, כי יש להרשיע את המערערת באישום 15 בעבירת הזנחה, חלף הרשעתה בעבירת ההתעללות (לעניין הותרת הילד בבגדיו הרטובים); וכי אישום 16 הוכח משעה שבסרטונים ניתן לראות מקרי אלימות אכזריים וקשים שנעשו לעיני ילדי הגן, ואף ניתן לראות בהם את הפחד של הילדים. לעניין גזר הדין, המדינה הסכימה כי יש מקום להקל במידת מה בעונש שהושת על המערערת, וזאת בשל השינוי של עבירת ההתעללות לעבירת ההזנחה. אולם, בהינתן מעשיה החמורים; לאור האמור בתסקיר נפגעי העבירה; ונוכח שיקולי הרתעה - אין להקל בעונש במידה משמעותית.
עוד שמענו בדיון את אמו של הקטין הנזכר באישום 15, ששיתפה בקצרה בקשיים שמשפחות ילדי הגן מתמודדות איתם; ובפרט בקשיים עמם מתמודד בנה ומשפחתה.
- בסיום הדיון, ולאחר שהערנו את אשר הערנו, המלצנו לבאי-כוח הצדדים לבוא בדברים ביניהם על מנת לנסות לגבש הסכמות. בהמשך לכך, ביום 26.5.2025 הודיעה המדינה כי היא מתקשה בגיבוש עמדה ביחס לאפשרות להקל בעונשה של המערערת, ומשכך ביקשה להותיר את ההכרעה לבית המשפט. בהמשך לכך, העלינו הצעת פשרה קונקרטית, ואולם ביום 12.6.2025 הודיעה המדינה כי לאחר ששקלה בכובד ראש את הצעתנו - היא עומדת על בקשתה להותיר את ההכרעה בתיק לבית המשפט. בא-כוח המערערת מסר כי לנוכח הודעת המדינה הרי שעמדתו מתייתרת ממילא. בנסיבות אלו, לא נותרה בידינו ברירה אלא להכריע בערעור לגופו.
דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, וצפיתי בסרטונים המתעדים את מעשי המערערת - הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שהמערערת תזוכה מחלק משמעותי מהעבירות בהן היא הורשעה. כנגזר מכך, ובשל טעמים נוספים שיפורטו בהמשך, סברתי כי יש לקצר משמעותית את עונש המאסר שהוטל עליה, ולהעמידו על 18 חודשי מאסר. להלן אפרט את נימוקיי. כמתבקש, אפתח את הדיון בערעור על הכרעת הדין, ולאחר מכן אעבור לדון בערעור על גזר הדין.
הכרעת הדין
- הלכה ידועה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בלבד. כלל זה מבטא את ההכרה בכך שהערכאה הדיונית היא זו המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהצדדים ומהראיות והעדויות שהובאו בפניה, ולכן, ככלל, יש לה יתרון על פני הערכאה הדיונית (ראו, מיני רבים: ע"פ 7162/19 ראש נ' מדינת ישראל, פסקה 15 [נבו] (3.1.2021); ע"פ 1745/20 עקל נ' מדינת ישראל, פסקה 17 [נבו] (11.2.2021)). אולם, להלכה זו נקבעו בפסיקה מספר חריגים. כפי שנזדמן לי להסביר בעבר, "על פי אותם חריגים, התערבות מהסוג האמור תיתכן במקרים בהם מדובר, למשל, במסקנות הצומחות מהעובדות, ולא בעובדות עצמן; כאשר הקביעות מבוססות על שיקולי היגיון וסבירות של עדות ביחס לכלל הראיות בתיק; מקום בו בוססו מסקנות הערכאה המבררת על ראיות שבכתב, תמלילי קלטת או חפץ; במקרים בהם עולות סתירות מהותיות בעדויות אשר לא ניתנה עליהן הדעת, או בטעות מהותית בהערכת מהימנותם של העדים; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות מסוימות, או שאלו נעדרו מעיניה; וכן כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה מופרכת וחסרת היגיון" (ע"פ 6174/23 אבו עגאג נ' מדינת ישראל, פסקה 11 והאסמכתאות שם [נבו] (6.8.2024) (ההדגשה נוספה)). בהתאם לכך, בענייננו ניתן לסטות מכלל אי-ההתערבות האמור, שכן הכרעת דינו של בית המשפט קמא התבססה, בעיקרה, על התיעוד המופיע בסרטונים - וביחס לראיות מסוג זה, כאמור, אין לערכאה הדיונית יתרון ממשי על פני ערכאה זו (שם, בפסקה 12. ראו גם ע"פ 3947/12 סאלח נ' מדינת ישראל, פסקה 28 [נבו] (21.1.2013)). ויובהר, גם בהינתן החריגים לכלל ההתערבות, אין ערכאת הערעור הופכת לערכאה הדיונית, ולפיכך אין היא נדרשת לבחון מחדש (de-novo) את מכלול חומר הראיות. כנגזר מכך, גם בהתקיים חריג התיעוד, התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות ראייתיות לא תעשה כעניין שבשגרה, אלא רק כאשר השתכנעה כי נפלה טעות מהותית בניתוח הראיות על ידי הערכאה הדיונית (ראו והשוו: ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פסקה 28 [נבו] (10.3.2008); ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל, פסקה 25 [נבו](11.6.2012); ע"פ 7659/15 הרוש נ' מדינת ישראל, פסקה 28 [נבו] ( 20.4.2016)).
- נפנה עתה לדון בהכרעת הדין לגופה. כאמור, המערערת הורשעה בשלושה סוגי עבירות שונים: עבירות התקיפה - תקיפה סתם ותקיפת קטין או חסר ישע; עבירת השארת ילד ללא השגחה; ועבירת התעללות בקטין או בחסר ישע. אדון להלן בעבירות אלה לפי סדרן.
עבירות התקיפה
- כפי שצוין לעיל, המערערת הורשעה ב-32 עבירות של תקיפה סתם; ו-5 עבירות של תקיפת קטין. לשיטתה, יש לזכותה מחלק בלתי מבוטל מעבירות אלה, מהטעם שהמעשים המתוארים בהם אינם עולים לכדי עבירות פליליות. המערערת מודה, אומנם, כי היא נהגה באגרסיביות כלפי הילדים, אולם לשיטתה אין מדובר בתקיפה.
- נפתח בלשון הוראות החוק הרלוונטיות לדיוננו. ראשית כל, מעשה ״תקיפה״ מוגדר בסעיף 378 לחוק העונשין באופן הבא:
המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות.