מדובר בהגדרה רחבה למדי, לפיה כל הפעלת כוח כלפי אדם אחר בדרך כלשהי, ללא הסכמתו או בהסכמתו שהוגשה בתרמית - היא תקיפה; כאשר גם המונח ״הפעלת כוח״ זכה להגדרה רחבה, והוא חל על כל פעולה ״שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות״.
- עבירת התקיפה הראשונה בה הורשעה המערערת היא תקיפה סתם, הקבועה בסעיף 379 לחוק העונשין, שלשונו ״התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים״. אם כן, על התקיפה להיות שלא כדין על מנת שתתקיים עבירת התקיפה סתם. בית משפט זה נדרש לא אחת לפרשנות הרכיב הנסיבתי "שלא כדין" בדין הפלילי, ואין זה המקום להרחיב על כך (ראו: רע"פ 8736/15 צוברי בר נ' מדינת ישראל, פסקאות 35-29 [נבו] (17.1.2018) (להלן: עניין צוברי בר); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 283-279 (מהדורה שלישית 2014)). למטרתנו די להבהיר כי רכיב זה נדרש בעבירת התקיפה סתם, כך שלא כל מעשה המהווה "תקיפה", בהתאם להגדרתה הרחבה הנזכרת לעיל - יגבש את העבירה הפלילית של תקיפה סתם. נדרש איפוא כי התקיפה תיעשה "שלא כדין", דהיינו שיתקיים פן מחמיר ביחס אליה (השוו: ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, פסקה 13 [נבו](25.10.2006) (ביחס לפרשנות המונח "תקיפה שלא כדין"); עניין צוברי בר, בפסקאות 42-37 (ביחס לפרשנות הרכיב "שלא כדין" בעבירת האיומים)). כן יוער, כי המלומד קדמי מציין כי על אף שהרכיב "שלא כדין" איננו מופיע בהגדרת ה"תקיפה", העמדה המקובלת היא שרכיב זה נדרש מכללא בהגדרה זו, ולפיכך הוא ממילא חל בכל עבירות התקיפה (יעקב קדמי על הדין בפלילים - חוק העונשין חלק שלישי 1516 (מהדורה מעודכנת, התשס"ו-2006) (להלן: קדמי)). בהתאם לאמור, על מעשה התקיפה לשקף פגיעה בערכים עליהם מבקש להגן האיסור הפלילי, כדי שהוא ייחשב תקיפה שלא כדין (ראו והשוו: רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פסקאות 43, 47-45 [נבו] (13.8.2008) (ביחס לפרשנות עבירת העלבת עובד ציבור); ע"פ 6790/18 טטרו נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט ניל הנדל [נבו] (29.7.2020) (ביחס לפרשנות מרמה והפרת אמונים במקרים של ניגוד עניינים); רע"פ 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה (בדימ') הנדל [נבו] (21.7.2022) (ביחס לפרשנות המונח "הטרדה אחרת" כפגיעה בפרטיות)).
על רקע פרשנות זו לעבירת התקיפה סתם, יש להבהיר ביחס למקרים כגון זה שלפנינו כי לא כל נגיעה של גננת בילד, אשר הייתה כרוכה בהפעלת כוח פיזי מסוים או נעשתה באגרסיביות, עולה לכדי עבירה פלילית של תקיפה. זאת, אף במקרים בהם אין חולק כי המעשה הנדון ראוי לגינוי חברתי מסוים וכי מצופה מגננות שלא לנהוג באופן זה. נדרש, איפוא, כי הנגיעה בילד תחרוג מהתחום המקצועי-ערכי לתחום הנורמטיבי-עונשי, דהיינו שהביקורת על התנהלות הגננת לא תהיה רק במישור "הראוי" (התנהגות הגננת אינה ראויה), אלא גם במישור "הפלילי" (התנהגות הגננת מהווה עבירה). כך בפרט משעה שעסקינן בגן ילדים, אשר כחלק מהיום-יום השוטף עשוי להתעורר צורך לגעת בילדים, לעיתים תוך שימוש מסוים בכוח: למשל, על מנת להפריד בין ילדים מתקוטטים; בשביל למנוע סיכון מאחד הילדים (ראו למשל את המתואר באישום 5 אירוע 2 במסגרתו המערערת הבחינה בקטינה העומדת על שולחן והורידה אותה ממנו באגרסיביות); וכדי לשמור על הסדר בגן, ולאפשר את שגרת הפעילות בו (לדוגמה, לשם הושבת הילדים לארוחה או להשכיבם למנוחה). במילים אחרות, כחלק מההתנהלות השוטפת בגן, גננת עשויה להשתמש בכוח מסוים לצרכים "פונקציונליים" הנוגעים לניהול הגן ותפקודו השוטף והתקין. השימוש בכוח (קל) מקדם את המטרות של הגן והתנהלותו, והוא נתפס לרוב כלגיטימי, ולמעשה הכרחי. במקרים אלה, על מנת להרשיע בפלילים נדרש להראות כי התנהלות הגננת חורגת באופן מובהק מהטיפול המותר - דהיינו, שהחריגה מהשורה היא קיצונית וברורה, באופן המצדיק לא רק ביקורת (ראוי היה לנהוג בצורה מתונה יותר), אלא גם הפללה (הפעלת הכוח מהווה עבירה). לעומת זאת, כאשר ניכר שהשימוש בכוח כלפי הפעוט לא נדרש לתכלית פונקציונלית, אלא משמש לפריקת כעס ותסכול מצד הגננת, או שהוא נועד להעביר מסר "חינוכי" (הרתעתי) כלפי הפעוט, הרי שאין לכך מקום, והדבר יעלה לרוב לכדי עבירת התקיפה. במקרים אלה די איפוא בכך שהאמצעי הפיזי יהיה מצוי ברף חומרה נמוך יחסית, בהשוואה לרף השימוש בכוח במסגרת התנהלות פונקציונלית בגן, על מנת שהמעשים יסווגו כתקיפה.