ואולם, מעבר לכך שהנתבעת לא טענה בנוגע להעדר פנייה בכתב מוקדמת בכתב ההגנה אלא רק בסיכומים בתום ההליך, עת מדובר בחובה שלה שכל התניה בנוגע לקיום חובותיה אמורה להיות לטובת הצרכן כאמור בחוק, ובשים לב למטרות הגלומות בחוק לשם הטלת פיצוי לדוגמא, הרי שכאמור את רכיב ה"ביודעין" ניתן להכשירו גם בדיעבד. התובעים פירטו במסגרת תביעתם מדוע לשיטתם הנתבעת הפרה את חובתה לספק הטבות ושירותי סיוע. בעוד ישנה מחלוקת כנה האם סיפקה מזון או תקשורת או לינה ואכן בסופו של יום, הוכרע לטובתה אולם לא בלי התלבטות והמאזן ההסתברותי פעל לטובתה מהטעמים שפורטו, וזאת חרף טענותיה בדיעבד בנוגע לכך שעמדה בחובתה בעצם הסכמתה להחזר הוצאות בדיעבד ולא נדרשת בזמן אמת (אך המציאות הציגה, באמצעות מנהל התחנה להבדיל מהייעוץ המשפטי, כי בפרקטיקה היא כן נוהגת לסייע בזמן אמת כברירת המחדל ואם הדבר לא צולח כי אז היא פונה לאפיק של החזר הוצאות וגם זאת בדרך של הצעה ולא כברירת מחדל מקום בו הנוסעים מצויים בשדה "בפיקוח" מנהל התחנה) - הרי שהגם שטענו כי לא הציעה השבת תמורה כנגד כרטיס טיסה חלופי, היא לא ראתה בכך כחובה שעליה להציע, כמפורט בהרחבה בסיכומיה. אם המטרה בהטלת פיצוי לדוגמא היא הרתעה ואם המטרה היא לבל תשוב על התנהלותה זו, ואם הפנייה המוקדמת היא הראיה המרכזית להוכחת מודעותה לדרישה והיא בכל מקרה מסרבת, גם כשהיא מודעת גם מודעת לכך, ולכך אין "פטור" בנימוק שמדובר במחלוקת כנה, כי אז גם אין רלוונטיות לאי שיתוף הפעולה של הנוסע בנוגע לפנייה מוקדמת שהייתה מושבת ריקם. על כן, אני פוסקת כי לכל אחד מהתובעים הנתבעת תשלם 200 ₪.
בשולי הדברים אעיר, כי הגם שסברתי תחילה לבצע הבחנה ביחס לקטינים עת ידוע למשל על שני קטינים (מבין התובעים 6-8) באופן שכן להכיר בזכאותם לפיצוי וזאת מהטעם שבוצעה הפרה והחוק לא מבחין בין בגיר לקטין משהזכאות להטבות ובכללן פיצוי סטטוטורי וגם הטלת פיצוי לדוגמא במקרה של הפרת ההטבות מוקנית לכל "נוסע שהונפק לו כרטיס טיסה"; והפסיקה מיישמת הוראה זו גם על קטינים המתלווים להוריהם במידה והמפעיל לא נתן לו ביודעין את ההטבות המגיעות "לכל נוסע" להבדיל מקטין שלא שולם עבורו מחיר כרטיס ולא דובר על נוסע מתחת לגיל שנתיים מבין התובעים; אך כן להתחשב בכך לגבי היקף הפיצוי, כפי שנעשה בנוגע לכך שגם אם ידעו על זכות הבחירה דומה כי לא היו בוחרים בחלופה אחרת מזו שנכפתה עליהם. שכן, קטינים תלויים בהוריהם לעניין היכולת לבחור ולממש את הבחירה להשבה כספית וברי כי לא נשללת מהקטין זכות הבחירה בפועל משבוחר אחר הוריו - עולה כי הדבר מעורר קושי שעה שישנן עוד משפחות ובית המשפט אינו יכול לדעת מי קטין מבין הילדים שחלקם מעל גיל 18 ונסעו עם הוריהם כמשפחה והדבר ייצור חוסר שוויון. דומה שאולי דווקא יש מקום לפסוק יותר להורים עם ילדים קטינים, בשים לב לכך שגם זו שכן ביקשה טיסה חלופית מוקדמת הייתה עם ילדים, דבר שתיאורטית אם הייתה ניתנת זכות בחירה כי אז דווקא משפחה עם ילדים הייתה מעדיפה לנסות למצוא טיסה מוקדמת יותר באופן עצמאי בשל אותה מעמסה שהוטלה עליהם עקב ביטול הטיסה ולא רק להסתמך על דברי הנתבעת בהתאם למוקד בארץ כי לא נמצא ולנסות בדרכה שלה ובפסיקה השוויונית יש דבר ליצור איזון בין שתי הגישות. על כן, הסכום ייפסק באופן שווה לכל אחד מהתובעים.
- בטרם נעילה.
אין לי ספק, ולו הקל שבקלים, כי נגרמה לנוסעים עוגמת נפש רבה. התסכול מובן, וכך גם תחושת חוסר האונים במדינה זרה, בערב חג, בעיקר כשמדובר בפטור גורף שגם אם לחברת התעופה יש תרומה מסוימת למחדל בגינו היא מתעכבת, היא פטורה מכל פיצוי. התסכול הורגש היטב גם בקרב מייצגם שנלחם למענם וניכר כי אף לקח את עניינם כעניין אישי שלו. אולם, וכאמור, גם מקום בו המקרה מעורר תחושת אי נחת, הרי שזהו הדין ותפקיד השופט לפרש את הדין וליישמו, כשהשופט היושב בדין מכריע לבדו. זאת, בעוד הוראת חוק היוצאת ממענו של המחוקק נחקקים עלי ספר לאחר שנתקיים כאמור דין ודברים עם העוסקים מחד והצרכנים מנגד כשאלה פועלים בעבודת צוות. הם בוחנים דין משווה, שומעים דעות שונות ולאחר עיגון לפי המדרג הנורמטיבי (חוק מפי הרשות המחוקקת או תקנה או נוהל מפי הרשות המבצעת שחלקם באישור הרשות המחוקקת), בית המשפט יפרשו ויישמו. רשות ורשות בתחומה (ראו בר"ע 615/02 פלוני נ' פלונית, תשס"ב (2) 108, 129-130, מפי כב' השופט הנדל).
- סוף דבר. הכל נשמע.
הנתבעת תשלם לתובעים לפי הסכומים הפסוקים לצד כל נוסע. אשר להפרתה בדבר אי מתן חלופה להשבת תמורה, בשים לב לשיקולי ההרתעה וכדי למנוע ממנה לשוב על התנהלותה שלא לקחה על כך אחריות והנטל עליה להוכיח אחרת, וגם בסיכומים לא השכילה להרים את הנטל - תפצה בסך של 200 ₪ לכל נוסע.