יתרה מכך, בדוגמאות לטעות שהינה מהותית משיקולים איכותניים, מסמך הקווים המנחים מציין בפירוש את הדוגמא הבאה:
")2) טעות שהשפיעה על עמידת התאגיד באמות מידה פיננסיות או בדרישות חוזיות אחרות" (שם, בעמ' 9).
- לאור האמור לעיל, וגם מבלי להידרש לספים הכמותיים (שהמומחים עצמם לא נדרשו אליהם בצורה מספקת), מקובלת עליי טענת רו"ח אביב בחוות דעתו וטענת התובעים בכלל כי הליקויים הנטענים הם מהותיים מבחינה חשבונאית, שכן הפרת הקובננט הינה ללא ספק מהותית במובנה החשבונאי.
האם נדרשה בהכרח חוות דעת שלילית או מסויגת בענייננו?
- רואה החשבון המבקר יכול לתת מספר סוגי חוות דעת על דוחות כספיים: בלתי מסויגת, מסויגת, שלילית או הימנעות מחוות דעת. חוות דעת שלילית תינתן כאשר הדוח הכספי אינו משקף נכונה את מצב עסקי החברה או את תוצאות פעולותיה, או שהוא מטעה, וזאת כאשר הפגמים כה רבים או כה מהותיים עד כדי היות הדוח הכספי בכללותו בלתי נכון. לעומת זאת, חוות דעת מסויגת תינתן כאשר קיימת סיבה מהותית המונעת מתן חוות דעת בלתי מסויגת, אך השפעתה אינה כה מהותית כדי שתידרש חוות דעת שלילית או הימנעות מחוות דעת (סעיפים 12 - 17 לתקנות רואי החשבון; עניין ברוידא, פס' 9; צפורה כהן, עמ' 183).
- אולם גם כאשר קיימת מחלוקת משפטית מהותית או אי-ודאות לגבי הצורך בהפרשה בדוחות הכספיים, אם החברה פועלת בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים ונסמכת על חוות דעת מקצועיות, למשל חוות דעת משפטיות, ייתכן שהדיווח ייחשב כנאות ולא יחייב חוות דעת שלילית. במקרים כאלה, הדגש הוא על קיומו של בסיס מקצועי סביר להחלטות החשבונאיות, גם אם בדיעבד יתברר שהתוצאה שונה (ת"צ (מחוזי תל אביב-יפו) 41280-03-21 שלמה גולובינסקי נ' איי.סי. אל גרופ בע"מ, פס' 37, 61 ו-64 [נבו] (9.10.2024)).
- אשר לסוג חוות הדעת שהיה מקום ליתן בנסיבות העניין, ולאחר שקבעתי כי הטיפול החשבונאי בתשלומים המיוחדים למגדלים לא עמד בדרישות התקינה החשבונאית, סבורני כי הפגמים שנמצאו מצדיקים מתן חוות דעת מסויגת, אך אינם מגיעים לכדי הצגה למתן חוות דעת שלילית. מחד גיסא, לא הוכח לפניי כי מדובר בליקויים כה גורפים ומהותיים עד כי הדוחות הכספיים בכללותם חדלו לשקף נאמנה את מצבה של החברה; ומאידך גיסא, אין להתעלם מכך שמדובר בסוגיה מהותית, הנוגעת לסעיף משמעותי במאזן, אשר היה בה כדי למנוע מתן חוות דעת בלתי מסויגת.
- עם זאת, מן הראוי להבחין בין שגיאה חשבונאית לבין התרשלות בביקורת. עצם הקביעה כי רישום מסוים אינו תואם את התקינה אינה מובילה אוטומטית למסקנה כי רואה החשבון המבקר התרשל (עניין צאייג, פס' 22; עניין מיבל השקעות, פס' 319). בחינת אחריותו של המבקר נעשית על פי סטנדרט ההתנהגות של רואה חשבון סביר, תוך מתן משקל למרחב שיקול הדעת המקצועי הנתון לו (ת"א 1026/96 סע גל חברה להשכרת רכב בע"מ נ' ש.ה.ם חברה להשכרת רכב בע"מ, פס' 10 [נבו] (11.12.2007); עניין דרדור, פס' 13; עניין מנדזיצקי, פס' 532). בענייננו, כפי שאבאר בפירוט בהמשך, הוכח כי המדיניות החשבונאית והעסקית הרלוונטית הייתה עקבית ורבת שנים, יושמה לאורך תקופה ממושכת, אושרה על ידי אורגני החברה, ולא לוותה במחלוקת מקצועית גלויה ומשמעותית בזמן אמת. לכך מצטרפת העובדה כי גם רשות החברות הממשלתיות לא הסתייגה מדוחות החברה. כפי שאבאר בפירוט בהמשך, אף ש"האישור הרגולטורי" אינו מכשיר כשלעצמו טיפול חשבונאי שגוי, יש בו כדי לשמש אינדקציה רלוונטית להערכת סבירות שיקול הדעת המקצועי והיקף חובת הזהירות. בנסיבות אלה, אין לשלול כי החלטת הנתבעת שלא להסתייג במועדים הרלוונטיים מצויה בגדר מתחם שיקול הדעת המקצועי הלגיטימי, גם אם בדיעבד נמצא כי היה מקום לנקוט עמדה חשבונאית שונה.
- יתרה מכך, אינני מסכים עם טענת התובעים לפיה אי-מתן הסתייגות הוא שאפשר לחברה להמשיך לפעול ולגייס חוב תוך הצגת מצב שווא והוביל להעמקת הנזק. בהתאם, אין בידי לקבל את טענות התובעים לגבי השפעת התנהלות רואי החשבון על החלטות כלכליות של נושים ומשקיעים, לפיהן היה מדובר במידע שהיה משנה את תמונת מצבה של החברה ואת אופן קבלת ההחלטות של משתמשי הדוחות ועל כן אי-גילויו מגלה פגם מהותי בהתנהלות הנתבעת עד כדי התרשלותה. עצם קיומו של הפרת קובננט או קושי תזרימי אינו מחייב בהכרח הפסקת פעילות מיידית, בייחוד במקרה ספציפי זה, בו כלל הגורמים המעורבים היו מיודעים למצב, ולא התקיים קשר סיבתי בין אופן הצגת הדוחות לבין קריסתה הכלכלית של החברה (או אי-קריסתה הכלכלית של החברה כטענת התובעים בסיכומיהם) והנזק שנגרם לחברה בהתאם, שנבע בעיקרו מניהול עסקי כושל ולא מהביקורת החשבונאית. כמו כן, שלל אינדקציות מעידות כי הסתמכות הנושים והנזק שנגרם להם בגין כך לא נבע מהדוחות הכספיים אלא בעיקר מההנחה, שהתבררה בדיעבד כשגויה, לפיה חלקה של המדינה בחברה מעידה על חוסנה כלכלי ויכולת הפירעון שלה. אבאר קביעותיי אלו.
האם החברה הייתה מפסיקה פעילות מוקדם יותר
- הנתבעת טוענת כי לא קיים קשר סיבתי בין מחדלי רואי החשבון לבין מועד הפסקת הפעילות, שכן הקריסה נבעה מגורמים חיצוניים (בייחוד המדינה), ומבניים (בדמות הון דק) והפסדי הסגירה היו מתרחשים בכל מקרה שבו היה "נסגר השאלטר", ללא קשר למועד הגילוי החשבונאי. מאידך, התובעים טוענים כי המחדל החשבונאי לא גרם לקריסה, אלא מנע את חשיפתה במועד מוקדם יותר כבר בשנת 2008. דהיינו, לשיטת התובעים, אישור המדיניות החשבונאית שימש "קביים" לחברה "גוססת", והארכת חיי החברה באופן מלאכותי אפשרה "שפיכת כספים" וצבירת הפסדי עתק נוספים על חשבון הנושים, נזק שהיה נמנע לו רק רואי החשבון היו מסתייגים מהדוחות בזמן אמת.
- בהקשר לטענת התובעים לקיומו של קשר סיבתי, יש מקום להציב על השולחן, במלוא חדותו, את מבחן ההיגיון והשכל הישר. בהחלטת הערעור, בית המשפט העליון עמד על האפשרות התיאורטית שלפיה:
"ייתכן ש"ההפסדים" שצברה החברה בשנים בהן היא המשיכה לפעול, היו תוצר של התנהלות עסקית בלתי תקינה או של כספים שהוצאו ממנה שלא כדין; ושנית, כי אילו קוסט הייתה פועלת כראוי, ייתכן כי לגורמים בחברה היה נודע על אודות קיומם של ההפסדים שנוצרו כתוצאה מכך בזמן אמת, והם היו פועלים למניעתם או למצער לצמצומם בעתיד." (החלטת הערעור, בפס' 70).