(א) פרק הזמן שלגביו ניתן צו הכינוס: מן הראוי, כי מינוי כונסי-נכסים על דרך 'הוצאה לפועל מן היושר', ייעשה לפרק זמן קצוב ומוגדר;
(ב) כונס הנכסים מן היושר, להבדיל מכונס לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] או פקודת החברות [נוסח חדש], אינו כונס של הגוף המשפטי (החייב), אלא של נכסיו. הכונס ב'הוצאה לפועל מן היושר' אינו שולל מן החייב את כושרו לבצע פעולות משפטיות;
(ג) העומס על בתי המשפט, הוא בהחלט שיקול רלוונטי שעל בית המשפט להביאו בחשבון במסגרת שיקוליו עובר להפעלת סמכויות המינוי".
- בתחילת הניתוח המשפטי, ראינו - על בסיס דברי הנשיא שמגר בפרשת רוט - את ההבדל בין כונס נכסים לפני פסק דין, לבין כונס נכסים לאחר פסק דין (ראה: פיסקה 42 לעיל). עם זאת, מן הראוי לציין, כי חלו התפתחויות בפסיקה ביחס להיקף שיקול הדעת, למנות כונס נכסים לפני פסק דין. להערכתי, אוצלת פסיקה זו על פרשנות תקנה 388 לתקנות סד"א, גם כאשר מדובר בכינוס נכסים לאחר מתן פסק הדין, באופן שבו יש לתת לתקנה 388 פרשנות מרחיבה, כאשר מופעלת התקנה ביחס לכינוס נכסים לאחר מתן פסק דין, וזאת, בקל וחומר: אם כונס נכסים לפני מתן פסק דין, הינו בעל סמכויות רחבות, כאשר עדיין לא ברור מה תוצאות ההליך, לא כל שכן, שיש להרחיב את סמכויות כונס הנכסים לאחר פסק הדין, כאשר המבקש מחזיק בידו את פסק הדין, ולא רק כתב תביעה.
- סמוך ליום העצמאות השני של המדינה, ביום כה אייר תש"ט (24.5.1949), ניתן על ידי השופט ד"ר מנחם דונקלבלום (אשר, לדבריו, הסכימו השופטים - אשר לימים מונו, כל אחד בזמנו, כממלא מקום נשיא בית המשפט העליון - ד"ר שניאור זלמן חשין וד"ר משה זילברג) פסק דין, בערעור שהוגש עוד לפני קום המדינה, ערעור אזרחי 224/47 אינג' א.ד. טחורש ואחיו, ירושלים נ' יעקב שצ'ופק, פ"ד ב 414 (להלן - "פרשת טחורש"). באותה פרשה, בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מינה ביום 23.7.47, את עו"ד פנחס רבינוביץ' מירושלים, כמקבל נכסים זמני, לבקשת המשיבים, אשר טענו כי המערערים ייצרו ומכרו מוצרים אלומיניום בהתאם לפטנט של המשיבים, ולא מסרו להם דוחות וחשבונות על המכירות, על אף ההסכם ביניהם. התובעים בבית משפט מחוזי (המשיבים בערעור), עתרו לחייב את הנתבעים (המערערים), למסור חשבונות מלאים ולשלם להם את הסכום שיגיע על פי החשבונות. במסגרת זו, ביקשו התובעים למנות מקבל נכסים, אשר ינהל את בית המלאכה של הנתבעים, וזאת "לשם מניעת סילוף חשבונות והברחת רכוש על ידי הנתבעים, ולצורך פיקוח על חלונות האלומיניום וחלקיהם שיוצרו והמיוצרים על ידי הנתבעים, לפי הפטנט הנ"ל ולפי ההסכם הנ"ל" (כמצוטט בפ"ד ב, בעמ' 415, מול האות ז).
תחילה, לא נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה, מאחר ולא הוכחו ההסכם ותנאי ייצור החלונות לפי הפטנט, וכן בשל נימוק נוסף, שבו ציין בית המשפט המחוזי בתל-אביב כי לא שוכנע שקיימת סכנה של הברחת רכוש מצד הנתבעים (שם, עמ' 416).