(ב) בצד הנימוקים ההיסטוריים להגבלת הסמכות למנות כנס קיימים גם נימוקים ענייניים, שבאו לכלל ביטוי בפסיקה; המדובר בסעד מרחיק לכת, שבגדרו מצטמצם חופש הפעולה של הנתבע בנכס מסוים על-ידי פעולות אקטיביות של הכונס; לפיכך אין לעשות את הכונס לתחליף להליכי פשיטת רגל. אפשר למנותו במקרה הראוי רק לנכסים מסוימים, ואין בדרך כלל להיעתר לסעד כזה, אם מצויים בידי התובע אמצעים חליפיים יעילים; כך, למשל, אין בית-משפט נוהג למנות כונס לביצוע פסק-דין, מקום שאפשר למנות כונס לפי סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967:נ בקשת רשות ערעור 135/81 ענבר נ' ענבר, פ"ד לו(1) 169.
(ג) בפרשת בשמת הרחיב בית-משפט זה מפי השופט עציוני את היריעה וקבע, שההתפתחות החברתית, הכלכלית והמסחרית מצדיקה, לעתים, מינוי כונס נכסים, גם מקום שבעבר לא ניתן היה לעשות מינוי כזה. עם זאת הוא היה בדעה, כי 'אין כל ספק שרוב המקרים שיש למנות בהם כונס נכסים הם המקרים הכלולים בגדר שלוש הקטיגוריות שנקבעו בפרשת טחורש... עיקרו של המינוי הוא בשמירה על נכסים ידועים, בין על-מנת להבטיח הנאה מהם, בין על-מנת למנוע את סילוקם או השמדתם, כאשר דרכי ההוצאה-לפועל או סעדים אחרים אינם מועילים' (שם, בעמ' 293). על יסוד ניסוח זה של ההלכה ובלי לקבוע הגדרות ממצות של הסוגיה, סירב בית המשפט העליון לקיים צו כינוס גורף על נכסי הנתבעים בגדרה של תובענה כספית, כאשר התובעת לא טענה לזכויות בנכסים מסוימים וכאשר כל מטרת המינוי הייתה איתור נכסים, שמהם תוכל התובעת לתבוע את חובה. בשולי פסק הדין הוסיף השופט לנדוי גם את הדברים הבאים, בעמ' 296:
'בענין שנדון בפרשת טחורש, תבע התובע על יסוד הסכם לשיתוף בניצול פטנט, ומן האמור בסוף פסק-הדין ... משתמע, שאילו הוכחה סכנת השמדה או העלמה של הרכוש ... היה בית-משפט זה אולי מאשר את מינוי הכונס גם שם'.
...
אמת נכון הדבר, כי בפסיקה נוכל למצוא אמירות מהן ניתן להעלות, שאין בית משפט ממנה כונס נכסים מקום שהבקשה מוגשת בגדר תובענה לסעד כספי; כך, למשל, נאמר בקשות עירייה אחרות 132/77 גניש נ' 'פלמר' להשקעות בערעור מיסים פ"ד לב(2) 64, בעמ' 68, שמינוי כונס נכסים 'אינו מתאים לתביעות כספיות גרידא', אך יש להבין אמירות אלה על רקע הדברים שבהם נאמרו. במקרה הטיפוסי שבו מוגשת תביעה כספית יוכל התובע, בדרך כלל, לשמור על זכויותיו עד להכרעה בתביעה על-ידי קבלת צווים זמניים אחרים, למשל על-ידי מתן צו עיקול זמני; בנסיבות אלה אין בדרך כלל מקום למינוי כונס נכסים זמני, הואיל ומדובר בסעד בעל אופי חלופי בלבד; עם זאת, אין לקבוע כלל גורף, שלעולם ימאן בית המשפט למנות כונס נכסים זמני, רק משום שהתובע תבע סכום כסף, אלא הכול תלוי בנסיבותיו המיוחדות של העניין".
- 73. לפני כארבע שנים, כאשר הגיש חייב לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר מינה כונס נכסים על כלל נכסיו, לשם ביצוע פסק דין כספי (המבקש חויב, באופן אישי, בתשלום בכל חובות החברה שניהל, והייתה בהליכי פירוק), דחה השופט אשר גרוניס את בקשת רשות הערעור בלא צורך בתשובה (רשות ערעור אזרחי 5222/04 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, מפרק, פ"ד נט(3) 481, פיסקה 7, בעמ' 486, מול האות ג; להלן - "פרשת פישר").
במסגרת החלטתו, מתייחס השופט גרוניס לסוגיות שהעליתי לעיל, ומציג את המצב המשפטי, בתמצית, באופן הבא (פרשת פישר, שם, פיסקה 3, עמ' 483, מול האות ז - עמ' 484, מול האות ג):