אין מדובר רק בזכותו של הנושה (שהפך לאחר פסק הדין לזוכה - דהיינו: 'מי שפסק דין ניתן לזכותו' - כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק ההוצל"פ), אלא בהשפעת יעילות מערכת ההוצאה לפועל על כלל הציבור, וזאת כחלק מן האמון של כלל האוכלוסייה במערכת השיפוטית; שכן, כיצד ייראה בית משפט שעמל וטרח ליתן פסק דין, אך פסק דין זה אינו ממומש בהוצאה לפועל?!
מובן לכל, כי בסיום הליך פלילי, כאשר מורה בית משפט על מאסרו של הנאשם, מבוצע הדבר לאלתר, והשוטר או איש משמר בתי המשפט, לוקח את הנאשם מאולם המשפטים לחדר המעצר, ומשם לבית הסוהר. כך, ברור ונהיר לציבור כי המערכת השיפוטית מחליטה, והוראותיה - מבוצעות.
מן הראוי כי דין שווה יחול גם על פסק דין בתחום האזרחי, כי האמון במערכת השיפוטית, מצד הציבור, אינו ניתן לחלוקה".
- בפרשת פלמן הנ"ל, עמד במוקד הדיון, אכיפת פסק המזונות, באמצעות ההוצל"פ, כולל: שימוש באמצעי של עיכוב יציאה מן הארץ, אך ניתן להחיל את הדברים, בדרך ההיקש, גם לפרשתנו, שבה עליי להכריע, האם יש מקום לנקוט הליך גבייתי ואכיפתי של "הוצאה לפועל מן היושר", דהיינו: מינוי כונס נכסים, לאחר פסק דין.
- המסקנה הנובעת מתפקידם "החדש" של בעלי הדין, לאחר שניתן פסק דין, מחייב חשיבה ב"משקפיים" אחרות, בכיוון של הגברת האפקטיביות של ביצוע פסקי הדין, וזאת לא רק למען הזוכה הספציפי, אלא כחלק ממשימותיו של בית המשפט להעצים את שלטון החוק ולהגביר את אימון הציבור במערכת בתי המשפט, כפי שגם אמרתי בפרשת פלמן הנ"ל.
- מכאן, מסיק אני, כי כיום, לאחר 1992 (מועד חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), יש ליתן פרשנות מרחיבה, אף יותר מבעבר, לסמכויות בתי המשפט למנות כונסי נכסים, לאחר מתן פסק דין.
- בכל מקרה, אין הצדקה - כטענת ב"כ המשיב בפניי - לצמצם סמכות זו של מינוי כונס נכסים, לאחר פסק דין.
- אחזור ואדגיש, כי יש הבדל בין כונס נכסים זמני, לבין כונס נכסים לאחר מתן פסק דין.
בפרשת טלפז, ראינו כי יש גישות שונות ביחס לסמכות מינוי כונס נכסים זמני, אשר לטעמי, ניתן ליישבם, לבל תסווג המחלוקת בין השופטים כמחלוקת עקרונית. נראה לי, כי רב המשותף על המפריד בפסקי הדין של השופטים השונים בפרשת טלפז, כאשר התוצאה השונה, נובעת מהערכת העובדות במקרה הספציפי, כאשר הכלל המשפטי משותף להם, והוא מופעל על בסיס עובדתי-ראייתי: ככל שהחשש להברחת נכסים גדול יותר, ואמצעים פחותים, כמו: עיקול זמני, לא עזרו, כי אז, יש לאפשר מינוי כונס נכסים זמני. מאידך גיסא, כאשר "תמונת הקרב" מעורפלת, גדל החשש שמא שימוש בלתי זהיר ומהיר מידי ב"נשק" של כונס נכסים זמני, יכול "לחסל" עסק, שלאחר מכן יהיה קשה מאוד, אם בכלל, להקימו שנית, כאשר יתברר כי לא היה מקום לכתחילה למנות כונס נכסים זמני (וזאת ברוח דברי כב' השופט אדמונד לוי בפרשת טלפז הנ"ל, כפי שהובאו לעיל בפיסקה 85).
- לאחר הצגת הבסיס הנורמטיבי, באריכות מה, אוכל לגשת לבדיקה פרטנית של מצב הצדדים בתיק שלפניי, וזאת לצורך בחינת הבקשה של המבקשים למינוי עורך דינם ככונס נכסים על נכסי המשיב, במגבלות ובסמכויות המיוחדות שנכללו בבקשה, ואשר הובאו בתחילת החלטה זו (ראה: פיסקה 22 לעיל).
מן הכלל אל הפרט בסוגיית מינוי כונס הנכסים
- עמדתי על כך, שעל פי הפסיקה (ראה, למשל, פרשת כהן-רייך, כפי שהובאה לעיל בפיסקה 45), אין צורך להוכיח, כתנאי מקדמי, לבקשה למינוי כונס נכסים לאחר פסק דין, כי ניסיונות אכיפת פסק הדין, נכשלו בהוצאה לפועל.
באותה פרשה, לא נפתח כלל תיק הוצל"פ, וחרף זאת, אישר בית המשפט העליון את החלטת הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי, למנות כונס נכסים.
- במקרה שבפניי, עשו המבקשים ניסיון (TEST-CASE), וספר עב הכרס שהגישו לי, הוכיח כי 51 הליכים הניבו 150 ₪ בלבד (ראה: פיסקה 39 לעיל).
מכאן, שהמבקשים הראו, אל נכון, כי מנגנון ההוצל"פ, אינו מסוגל לאכוף את פסק הדין.
- גם הנשיא שמגר, מציין במפורש בפרשת רוט (שם, עמ' 116, בין האותיות א-ב), כי יש מקרים שבהם לשכת ההוצאה לפועל, אינה מסוגלת לאכוף פסק דין כלפי החייב, ואז נדרש מינוי של כונס נכסים לאחר פסק הדין.
- אף העדר סמכות ראש ההוצאה לפועל, למנות כונס נכסים לכלל נכסי החייב, אלא רק לנכס בודד ומאותר, מכוח סעיף 53 לחוק ההוצל"פ (בו עסקתי לעיל, בפיסקאות 53-49), מחזקת את בקשת המבקשים.
- יתרה מזאת, העמדות שהציג המשיב עצמו בחקירה הנגדית, ביום 14.1.08, ודבריו של עורך דינו, עו"ד שילה, באותו דיון, הם כאלה, שניתן לסכמם בכך שרוח דברי המשיב היא זו: אני בטוח שאני צודק. אני בטוח שגם הבורר וגם בית המשפט טועים. אני מאמין שבעתיד יתברר שאני צדקתי. לכן, אין לי כל כוונה לשתף פעולה או לעזור לבצע את פסק הדין שנפסק נגדי. מצידי, אני אנקוט בכל הליך שיביא לדחייה ולסחבת במימוש פסק הדין, ולבטח, אפעל בדרך של "שב ואל תעשה". מבחינתי, כך חושב ולעיתים גם אומר המשיב, גביית הסכומים שנפסקו לחובתי, היא בעייתו של הזוכה. כל עוד יש לי עו"ד, אשר מצליח ב-51 הליכים למנוע גביית 20,000 ₪ שנפסקו לחובתי, ובתום אותם הליכים, גבו ממני רק 150 ₪, אני מוכן להמשיך בדרך זו, גם עוד 20 שנה, והעיקר שהזוכה לא יקבל כל כסף שהוא, אשר אני - סובייקטיבית - בטוח שלא מגיע לו.
- בית המשפט, אינו "משטרת מחשבות". אינני יכול לצוות על המשיב לחשוב כי פסק הדין לחובתו, הוא צודק, נכון, ומשקף את המצב המשפטי במדינת ישראל. יכול המשיב להאמין, בתוככי לבו, כי הוא קופח וכי ניתן נגדו פסק דין בלתי צודק על ידי הבורר (אני, אינני סבור כך, כפי שהסברתי בפסק דיני הנ"ל; ראה: פיסקאות 20-13 לעיל).
- על כל פנים, בית המשפט מופקד על שלטון החוק. כל עוד פסק דיני (הנותן תוקף לפסק הבורר), לא תוקן, לא שונה ולא בוטל על ידי בית המשפט העליון, חובתי היא לנקוט בכל הליך חוקי, כדי שפסק הדין ייאכף, הן לשם הבטחת זכויותיהם של המבקשים, והן לשם השגת המטרה הציבורית, החינוכית, ואף ההרתעתית.
הותרת המצב הקיים (וזה, למעשה, למה שחותרים המשיב ועורך דינו), אינה מתיישבת עם הצהרת האמונים שניתנה על ידי לפני מינויי כשופט, שבה נאמר: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקותיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" (סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה).