השני (פרשת רוט, שם, שם, מול האות ו), כונס הנכסים, איננו שולל מן החייב את כושרו לבצע פעולה משפטית, ואינו הופך למנהל עסקי החייב. לכן, אם יגיע כונס הנכסים למסקנה שאין נכסים הניתנים לתפיסה, או שהסיכוי לתפיסתם נמוך, הפתרון יהיה הליכי גבייה בהוצל"פ או הליכי פשיטת רגל, אשר אותם התחילו המבקשים להניע (על כך אדבר בנפרד להלן).
השלישי, שהוא הנושא אשר הטריד אותי, לאחר שקראתי את דבריה של הנשיאה אבנור (אשר עסקה בנושאים אלה בעצמה, למיטב זכרוני), מוצג על ידי הנשיא מאיר שמגר - שכבר הזכרתי לעיל, את הבנתו הארגונית והמינהלית (בנוסף לידע המשפטי ולמזג השיפוטי שאפיינו אותו) - בזו הלשון (פרשת רוט, שם, עמ' 117, מול האות ז - עמ' 118, מול האות ג; ההדגשות במקור):
"העומס על בתי המשפט הינו בהחלט שיקול רלוואנטי, ועל בית המשפט להביאו בחשבון במסגרת השיקולים עובר להפעלת סמכויות המינוי; ההליך יהא בלתי צודק או בלתי נוח אם פעולותיו של הכונס כשלעצמן תדרושנה התערבותו הנרחבת מאוד של בית המשפט. מאידך גיסא, ייתכן גם כי שליחת החייב ללשכות ההוצאה לפועל לא תועיל מאום להפחתת הנטל כי אם תגבירו - וזאת במקרים שבהם קיימות מחלוקות לגבי בעלות בנכסים, אשר בית המשפט ייאלץ ממילא לשוב ולהכריע בהן. ייתכן גם שבית המשפט יידרש לשמוע ערעורים על החלטות ראש ההוצאה לפועל, וגם בכך יש משום הכבדה, אם כי מסוג אחר, על מימוש פסק הדין.
לאור האמור לעיל דומה כי הקנייתן של סמכויות לכונס לביצוע משימות מוגדרות ולזמן שאינו ממושך עשויה שלא להטיל על בית המשפט עומס שאינו מוצדק בנסיבות העניין.
קשת המקרים שבהם ניתן להעניק סעד הינה מצומצמת ביותר, שכן ביצוע פסק הדין אינו מתפקידיו השיפוטיים של בית המשפט. לשם כך הוקמה ההוצאה לפועל, והדברים מובנים. על-כן, רק במקרים שהצטברות הנסיבות מצביעה על כך שהליך זה הינו הכרחי למימוש פסק הדין, ובהתחשב בגורמים שנזכרו לעיל, ייטה בית המשפט להעניק את הסעד".
- לשיקול מערכתי זה, יש להוסיף היבט דיוני כללי, אשר הובלט, לאחרונה, במספר החלטות של השופט אשר גרוניס וכן בהחלטה של השופטת מרים נאור. לפי גישה זו, גם כאשר עומדת בפני השופט בקשה ספציפית, שנראית צודקת, ביחס לבעלי הדין שבפניו, לעיתים, אין להיענות לבקשה כזו, בגלל השלכותיה על כלל ציבור המתדיינים.
אסתפק בהבאת שלוש דוגמאות מן הפסיקה של השנתיים האחרונות.
- במקרה אחד (רשות ערעור אזרחי 10227/06 משה בובליל נ' עו"ד חיים אינדיג, [פורסם בנבו], החלטה שניתנה ביום יז שבט תשס"ז (5.2.07)), הוגשה תביעה בדרך של המרצת פתיחה, והמשיב עתר לביטול המרצת הפתיחה, ולחילופין להעברתה למסלול של תביעה רגילה, וזאת במקום שהמשיב להמרצת הפתיחה יגיש תצהיר נגדי לגופו של עניין. השופט גרוניס מסביר, איזה תקלה נגרמה עקב כך, וכיצד הדבר משפיע על כלל המערכת השיפוטית, תוך הבאת דוגמא נוספת מתחום סדרי הדין (פיסקה 6 להחלטה):
"נתאר לעצמנו שמוגשת תובענה בסדר דין מקוצר. הנתבע אינו מגיש בקשת רשות להתגונן אלא מגיש בקשה למחיקת הכותרת 'בסדר דין מקוצר'. מהלך כזה אין בו די מבחינת הנתבע. אם תידחה הבקשה למחיקת כותרת עלול הנתבע למצוא עצמו וידיו על ראשו, שכן לא הגיש במועד בקשת רשות להתגונן (ראו למשל, ערעור אזרחי 465/66 גלבר נ' טורנר, פ"ד כ(4) 772). כדי למנוע זאת מלווה הבקשה למחיקת כותרת בבקשה אחרת - להאריך את המועד להגשת בקשת הרשות להתגונן עד לאחר הכרעה בבקשת המחיקה. מהלך כאמור הינו מובן מאליו, כאשר בוחנים אותו מנקודת מבטו של הנתבע. אם יצליח בבקשה למחיקת כותרת יהפוך ההליך מתביעה בסדר דין מקוצר לתביעה בסדר דין רגיל. אין צורך לומר שאפשרות זו עדיפה היא מבחינת הנתבע (ראו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005) עמ' 374-373). או אז יוכל הוא להגיש כתב הגנה, בלא שחייב הוא לתמוך טענותיו בתצהיר. היה ותידחה בקשתו למחיקת כותרת יוכל הוא לעתור, לאחר הדחייה, לקבלת רשות להתגונן. אם נבחן אפשרות זו מנקודת מבט של יעילות דיונית כוללת, היינו מזווית הראייה של כלל המתדיינים המתדפקים על דלתות בית המשפט, ברי כי האפשרות האמורה אינה יעילה. לשון אחר, ניתן יהיה לנצל ביתר יעילות את הזמן השיפוטי, שהינו המשאב היקר ביותר של מערכת המשפט, אם ניתן יהיה לטפל בעת ובעונה אחת בשתי הבקשות, זו למחיקת כותרת וזו למתן רשות להתגונן. אלמלא ניתנה הארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן, היה הנתבע נאלץ להגיש הן את הבקשה למחיקת כותרת והן את בקשת הרשות להתגונן בעת ובעונה אחת (אין זה משנה אם הבקשות היו מוגשות כשתי בקשות נפרדות בכתב או בגדרה של בקשה אחת שבה סעדים חלופיים). דיון אחד בשתי הבקשות היה חוסך זמן שיפוטי. ניתן היה לדון ולהכריע בבקשה למחיקת כותרת תחילה. דחיית הבקשה על אתר הייתה מאפשרת לדון בו במעמד בבקשת הרשות להתגונן. כאשר שתי הבקשות נמצאות בפני בית המשפט (או בפני הרשם) בדיון אחד, ניתן אף להציע הצעות שונות ורעיונות יצירתיים לבעלי הדין. כך יכול בית המשפט לנסות ולקדם פשרה כוללת. למצער יכול הוא להציע, במקרה מתאים, שהנתבע יחזור בו מבקשת המחיקה ואילו התובע יסכים למתן רשות להתגונן. דבר אחד ברור, מבחינה ניהולית-דיונית כוללת עדיף הוא ששתי הבקשות תמצאנה בפני בית המשפט באותה עת ובאותו דיון".