הליך בזיון בית המשפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט משנת 1929 הוא הליך מיוחד, המצוי ב"איזור דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (ערעור פלילי 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2) 187 (1983)). מטרת הליך זה להביא לקיומו של צו שיפוטי, והוצאתו מן הכוח אל הפועל באמצעי של קנס או מאסר (בקשות שונות פלילי 4445/01 גל נ' קצובשווילי, פד"י נו(1) 210 (2001)). מושכלות יסוד הם, כי הליך בזיון בית משפט אינו הליך עונשי במהותו, אלא מטרתו העיקרית היא אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה במבט צופה עתיד (רשות ערעור אזרחי 3888/04 שרבט נ' שרבט, פד"י נט(4) 49, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ארבל (2004)). האמצעי המוטל מכוח הליך בזיון בית משפט הינו בעל אופי של כפייה לביצוע מעשה, או לחדול ממעשה, ואין עניינו בהכתמתו של מפר הצו בכתם עונשי (ערעור פלילי 1160/98 שיז"פ שיווק ייזום ופרויקטים לבניה נ' אשכנזי, פד"י נד(1) 230 (2000); רשות ערעור פלילי 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פד"י נג(3) 337, 346 (1999); ערעור אזרחי 371/78 מוניות הדר לוד נ' ביטון, פד"י לד(4) 232, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק (1980)). מכאן, כי אין מקום לנקיטת הליך על-פי סעיף 6 לפקודה, מקום שאכיפת הצו השיפוטי אינה אפשרית (פרשת גרינברג, שם). לעומת זאת, אם קיום הצו אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר כי הצו לא יקוים בעתיד, יש מקום להפעלת הליכי בזיון בית משפט, כדי לאכוף את קיומו במבט צופה פני הבאות.
הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו בדרך של הטלת קנס מתמשך או מאסר עלולות להיות פוגעניות עד מאד. הקנס המתמשך עלול לפגוע באופן קשה בכיסו של אדם, והמאסר פוגע קשות בחירותו האישית, שהיא זכות יסוד של האדם, המוכרת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על רקע זה, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית (פרשת גרינברג, שם, עמ' 192). מאחר שפניו של הליך הביזיון נשואות לעתיד, כהרתעה מפני הפרה ומניעת המשך ההפרה בעתיד, והוא אינו נושא אופי עונשי, הרי מקום שדבר ההפרה הושלם ושוב אינו ניתן לתיקון, לא יינקט הליך על-פי פקודת בזיון בית משפט. חשוב במיוחד לענייננו הוא העיקרון כי צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת צריך להיות בעל תוכן ברור, וחד-משמעי, ומבוסס על אדנים מוצקים. צו הלוקה בדו-משמעות ויש בו ערפול, או שמשמעותו אינה נהירה די הצורך, אין מפעילים כלפי הפרתו את המנגנונים של הליך בזיון בית המשפט. (פרשת שרבט, שם, פסקה 12; פרשת עזרא נ' זלוזניאק, שם, עמ' 348)".
- ביום כ"ג כסלו תשס"ג (28.11.02) ניתן על ידי פסק דין (כאשר לעמדתי הצטרפו, והוסיפו משלהם, השופט בעז אוקון והשופטת חנה בן עמי) בערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים, לחייב אשה בתשלום 300 ש"ח בגין כל יום שבו לא תבצע פסק דין לפירוק שיתוף הדירה המשותפת לה ולבעלה. פסק הדין של בית משפט השלום, חייב שיתוף פעולה בין בעלי הדין, שכן החלוקה של הדירה הינה חלוקה בעין (ראה: ערעור פלילי אחר (ירושלים) 1006/01 פורטונה ברדה מזל נ' מנשה ברדה, [פורסם בנבו],).
באותה פרשה, ראיתי לנכון להציג את המבט הכפול של הליכי בזיון בית משפט: פתרון הבעיה הקונקרטית של בעלי הדין, והצורך בכיבוד שלטון החוק, באופן כללי. וכך כתבתי בחוות דעתי בפסק הדין הנ"ל (פיסקה 46):