"השתלשלות האירועים וההליכים במשך שבע השנים האחרונות מביאה למסקנה חד משמעית כי רק הליכי ביזיון בית משפט יש בכוחם להביא לתוצאה של קיום פסק הדין וההחלטה. כל הקורא את ההליכים השונים שבהם נקט המשיב, ההחלטות שקיבל, ומשווה אותם מול התוצאה, נוכח לדעת כי במקרה שלפנינו הצליחה המערערת, ללא כל הצדקה עניינית, בפועל, לנהוג כאילו פסקי הדין וההחלטות לא ניתנו. קשה למערכת השיפוטית להשלים עם תופעה כזאת. כוחה וחוסנה של החברה נובע מהציות להחלטות ולפסקי דין. אדם הנוטל חירות לעצמו לנהוג כאילו לית דין ולית דיין, מקעקע את סידרי החברה הבסיסיים. חובה על בית משפט במקרה זה, לא רק להציל עשוק מיד עושקו (וכאן המשיב הוא זה שבמשך שבע שנים מנסה לחלק את הרכוש ולקבל את המגיע לו, בדין, כחלק מזכותו הקניינית... והוא זה שנעשק על ידי אשתו עושקתו ), אלא גם להתבונן באירועים מנקודת מבט רחבה יותר, כמי שמופקד על שלטון החוק במדינת ישראל. המקרה שלפנינו, מחייב הפעלת הליכי ביזיון בית משפט. ולכן, מבחינה עקרונית, יש לדחות את הערעור של המערערת ולאמץ את גישתו של בית משפט השלום".
- השילוב של ההוראות הנורמטיביות הללו, ביחד עם הנתונים הספציפיים של התיק שבפניי, מביאים אותי למסקנה כי יש הצדקה לעשות שימוש באמצעי האכיפה של בזיון בית משפט.
- יש לזכור, בהקשר זה, את רוח הפרשנות של בית המשפט העליון, בדבר השימוש בהליכי בזיון בית משפט ומטרתם. בעניין זה נכתב רבות, ואסתפק בציטוט קטע קטן של דברי השופטת עדנה ארבל (שלדבריה הצטרפו המשנה לנשיא, השופט אליהו מצא, והשופטת אילה פרוקצ'יה) ברשות ערעור אזרחי 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט (4) 49, בעמ' 60, מול האות ד:
"מטרתו [של הליך בזיון בית המשפט] לקיים הליך מהיר ויעיל שיוביל לקיום צו בית המשפט. אכן, יש חשיבות לכך שצווי בית משפט יקוימו במועד שנקבע על ידי בית המשפט, ובייחוד שלא יידחה ביצועם כתוצאה מביזוי או זלזול".
חוששני כי המילים האחרונות של השופטת ארבל, בדבר הביזוי והזלזול, נאמרו לא רק כלפי בעלי הדין בתיק שבפניה (שרבט) , וכוחם יפה כלפי המשיב שבפניי.
- דרך זו של הטלת סנקציה כספית, אשר תחל לאחר תקופה מסוימת, שבמהלכה ניתנת לנתבע הזדמנות לבצע את הצו או את פסק הדין, היא הדרך אשר בה בחרתי בעבר, ונימקתי אותה על בסיס פסיקת בית המשפט העליון. אני סבור כי דרך זו ראויה גם לפרשה שבפניי.
ואלה הדברים אשר כתבתי בבקשת רשות ערעור 436/04 בועז עצמון נ' בתיה נבון; [פורסם בנבו], ניתנה ביום יב אדר ב תשס"ה (23.3.05), בפיסקאות 45-42: