"המשיב רוצה להוציא את פסק הדין ההוא לפועל. אמת נכון הדבר שלא נקט לכך בצעדים פורמליים, כמו פתיחת תיק במשרד להוצאה-לפועל ומשלוח התראה למערערת, אלא מיד הגיש בקשתו הנוכחית למינוי כונס נכסים לפי תקנה 264 לתקנות סדר הדין האזרחי [תשכ"ג-1963 = תקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984] - היא 'ההוצאה-לפועל מן היושר'; וגם זו אמת היא שלפנים דרשו בתי-משפט של יושר, שעד אשר יושיטו לנושה סעד של יושר להוצאת פסק-דין לפועל, יוכיח להם תחילה שכבר נקט צעדיו ועשה מאמציו להוצאתו לפועל בדרך הרגילה (ראה דברי השופט JESSEL שומר המגילות, המובאים בספרו של KERR על כונסי נכסים, מהדורה 10, ע' 47). ואולם עתה אין בתי-המשפט עומדים עוד על נקיטת צעדים פורמליים, מקום שמסתבר שצעדים אלה לא היו מביאים לידי תוצאה של ממש, אף אילו ננקטו כדבעי (KERR שם, בע' 163). והנה המערערת אינה חולקת על כך שהיא עצמה נמצאת, מאז מתן פסק-הדין נגדה, בחוץ לארץ, באופן שאותה אי אפשר להזמין ולחקור (ולאסור) לשם ביצוע פסק-הדין; ובאשר לנכסים שאשר לרדת אליהם, אין לה, כפי הנראה, על-כל-פנים כישראל, רכוש אחר זולת חלקה בירושת בעלה המנוח, לאחר שהעבירה זכויותיה בדירת מגוריה לבעלה הנוכחי".
- על רקע נתונים אלה, דחה בית המשפט העליון את ערעור המערערת על החלטת הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר מינה כונס נכסים, על פי בקשת המשיב, לשם מימוש זכויותיה של המערערת כיורשת וכמילוי חובותיה כלפי פסק הדין נגדה.
וכך, "מתמודד" בית המשפט העליון, עם טענות המערערת כנגד מינוי כונס הנכסים האמור (פרשת כהן-רייך, שם, פיסקה 6, עמ' 94, בין האותיות ג-ז):
"הנשיא התורן המלומד ראה לטוב לפניו להיעתר לבקשת המשיב ולמנות כונס נכסים שמתפקידו יהיה 'לתפוס את רכושה ולהשתלט על זכויותיה' של המערערת, על-מנת להביא לידי ביצוע פסק-הדין כמלואו. כדי למנוע ספקות, הוסיף הנשיא התורן המלומד ופירש שלשם 'תפיסת הרכוש' יהיה כונס הנכסים רשאי לנקוט בהליכים הדרושים להביא לידי חלוקת העזבון בין היורשים. אף כנגד הסמכה זו מלאה המערערת טענות כרימון: עיקר תרעומתה הוא שנפגע, ללא דין וללא סמכות, כבודה ומעמדה כמנהלת העזבון, ששיקול דעתה באם לממש ולחלק את העזבון אם לאו, הועבר עתה מן העולם נוכח פני החובה שהוטלה על כונס הנכסים לעשות למימושו ולחלוקתו.
לדעתי היה הדין עם הנשיא התורן המלומד בצוותו את אשר ציווה. לא זו בלבד שענין הוא הנתון כולו לשיקול דעתו, אלא כנסיבות המוכחות של הענין המיוחד הזה נראה לי כי ההוצאה-לפועל מן היושר היא הדרך היחידה הפתוחה עוד לפני בית-המשפט כדי לעשות צדק ולמנוע עוול במידת האפשרות. כבודה ומעמדה של המערערת כמנהלת העזבון במקומם יעמידו:ו כונס הנכסים יצטרך תחילה לפנות אליה ולהמריצה (תרתי משמע) שתעשה כחובתה. ותמלא תפקידיה לפי סעיף 82 לחוק הירושה; ורק אם היא לא תרצה או לא תוכל; תוך זמן סביר, לעשות כן, יוכל לכנות לבית-המשפט, אם בבקשה למתן הוראות למנהלת העזבון, ואם בבקשה להעבירה מכהונתה, ואם בהליכים ישירים לחלוקת העזבון בין היורשים. לשון אחרת:נ כונס הנכסים לא נתמנה על המערערת מנהלת העזבון, אלא הוא נתמנה עליה כיורשת וכנשפטת לחובתה:ב עליו לממש זכויותיה של המערערת כיורשת ולמלא חובותיה על-פי פסק-הדין שניתן נגדה; ואם לצורך מימוש זכויותיה כיורשת, יהא לו דין ודברים עמה כמנהלת העזבון, כי אז ינהג בה כפי שהיה נוהג עם כל מנהל עזבון זר:ו יעשה מלאכתו כדין - ניחא; לא יעשה מלאכתו - יכפה עליו את הדין באמצעות בית-המשפט".
- היבט נוסף, בעל חשיבות, הוא זה: האם מינויו של כונס הנכסים, אכן יביא בעקבותיו תוצאות כאלה, שבידי הכונס יצטבר מספיק רכוש וכספים, כדי לפרוע את החוב, אשר נקבע בפסק הדין, לזכאי?
בפרשה הנ"ל, העלתה המערערת טענה, כי דווקא מינוי כונס הנכסים, הוא זה שיפגע בסיכוי למימוש הרכוש, ולכן, אין למנותו. על כך, עונה השופט כהן, כדלקמן (פרשת כהן-רייך, שם, פיסקה 7, עמ' 95, בין האותיות א-ג):