אף שחבטותיו בראשה של המנוחה הסבו לה פציעות אנושות, הנאשם לא חדל ממעשיו בשלב זה, אלא החליט לרדת לקומה התחתונה של הבית, להצטייד בסכין ממגרה שבמטבח ולעלות חזרה לחדר השינה על מנת לוודא המתת המנוחה באמצעות דקירתה בפלג הגוף העליון, בשפתיים, בסנטר, בצוואר ובחזה. ירידה במדרגות, הליכה למטבח, ועליה חזרה לחדר השינה שבקומה העליונה היא פעולה שלוקחת זמן. הנאשם היה יכול להימלך בדעתו, ברם הוא שב והחליט בשלב זה לוודא את המתת המנוחה, תוך הצטיידות בכלי רצח קטלני נוסף. משחזר הנאשם לחדר השינה, דקר את המנוחה מספר פעמים, כשכיוון את דקירותיו לאיברים חיוניים בפלג הגוף העליון, להבדיל מדקירה לא מכוונת בחלקים אחרים של הגוף.
התנהלות הנאשם לאחר המתת המנוחה הייתה מאורגנת להפליא וגם בה יש כדי להעיד על גיבוש ההחלטה להמית שקדמה לה. כך, לאחר המעשה האכזרי של המתת המנוחה, ואף שממצאי הזירה יכולים היו לזעזע כל בן אנוש, לא הזעיק הנאשם עזרה לדירה אלא דאג להתלבש ולנעול נעליים, ירד חזרה לקומה התחתונה לשטוף ידיים, הכין לעצמו קפה, נטל עמו את מכשיר הטלפון הנייד ורק אז החל בנסיעה ברכבו, תוך שחלפו דקות ארוכות מאז שהחל בנסיעה ועד שהתקשר למד"א.
לא בכדי נמנע הנאשם מלספק תיאור ברור של מעשיו במהלך הרצח, תוך ששב וטען, באופן סלקטיבי, שאיננו זוכר ושיש לו "בלאק אאוט". הימנעות הנאשם מלספק גרסה ברורה ורציפה למה שהתרחש איננה מאפשרת ניתוח מדוקדק של כל רגע באותן דקות קשות. עם זאת, על בסיס הראיות והנתונים שהואיל הנאשם בכל זאת למסור בגרסאותיו, ניתן לקבוע שהמתת המנוחה לא קרתה באופן ספונטני, בלהט היצרים, בתגובה לעימות או לפרובוקציה מצד המנוחה, אלא לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית. מבחינת משך הליך השקילה, לא ניתן אמנם לקבוע מתי בדיוק התגבשה בלב הנאשם ההחלטה להמית את המנוחה (האם כשישב עם עצמו בסלון, האם כשהתקשה להירדם בחדר השינה או במהלך אחר שהנאשם מיאן למסור את פרטיו), אולם ברי כי לא היה מדובר במחשבה חולפת כהרף עין, שכן כלי הרצח לא היה בידי הנאשם במקרה, או אפילו מונח ליד המיטה, כך שמרגע שעלתה במוחו של הנאשם המחשבה, היה עליו לצאת למרפסת, לבחור כלי מתאים לרצח, לחזור פנימה לחדר ולהתחיל להלום במנוחה, תהליך המשקף הליך ממשי של שקילה.
יתרה מכך, בולטת במקרה דנן שלביות הולכת ומתגברת של התגבשות שיקול הדעת, בכך שהנאשם לא הסתפק בחבטות הקטלניות בראשה של המנוחה, אלא טרח לרדת לקומה הראשונה של הבית על מנת להצטייד בכלי נשק קר נוסף, מסוג סכין. ברור שההליך שנלווה לירידה לקומה הראשונה היה הליך של שקילה חוזרת ושל גיבוש החלטה נחרצת ליטול את חייה של המנוחה. יודגש בהקשר זה, כי אף שהסנגור טען כי השלב השני, של הבאת הסכין ודקירת המנוחה, התרחש לאחר שהמנוחה נפחה את נשמתה, עמדה זו נדחתה על ידי, משהוכח כי המנוחה הייתה עדיין בחיים במהלך שתיים מן הדקירות ומשהנאשם עצמו הודה כי לא חשב שהיא מתה בשלב זה.
- מכלול הנתונים מאפשר אם כן לקבוע, כי אף אם לא הוכח הליך תכנון של הרצח מבעוד מועד, הרי שהוכח מעבר לספק סביר, שאין מדובר ברצח כתוצאה מכוונה ספונטנית, בעיצומו של ויכוח סוער או על רקע עימות שהסלים, אלא ברצח שבוצע בשלבים, לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה חוזרת להמית את המנוחה.
בהמשך לזאת, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין.