המבקשים הוסיפו כי ההתאחדות לא החליטה באמת ליישם את מסקנות דו"ח ועדת התביעות, וכי היא אף אינה עושה כן בפועל. כך עולה לגישתם מישיבת הנהלת ההתאחדות מיום 8.1.2020. מתמלול הישיבה עולה כי להתאחדות אין כוונה להיטיב את הנזק באמצעות קיזוז כספים מליגת העל ומהליגה הלאומית. לא נקבעו צעדים אופרטיביים, ולא נקבעו סכומים לגבייה. עו"ד כפיר ידגר, ב"כ ההתאחדות (להלן: "עו"ד ידגר"), אף הציג את הסכום של 5 מיליון ש"ח כסכום מקסימלי, והיועץ המשפטי שלה טען כי אם קבוצות שבפירוק ישלמו סכומים כלשהם מהכספים ה"צבועים", הם יופחתו מהסך של 5 מיליון ש"ח. זאת, אף שהסכום של 5 מיליון ש"ח הוא הנזק שלשיטת המשיבים נותר לאחר גביית כלל הכספים (ובהם הכספים ה"צבועים"). מאותה ישיבה אף עולה כי כדי לגבות את הסכומים שיוותרו כנזק להתאחדות, יחויבו בתשלום גם קבוצות שלא חתמו על התחייבות לשלם את הכספים ה"לא צבועים" - וזאת בניגוד לדעת הרוב בוועדת התביעות. לשיטת המבקשים, ההתאחדות פועלת לעיכוב ההליך מתוך שאיפה "למסמס" אותו, חלף יישום המלצות ועדת התביעות.
- לשיטת המבקשים, על החלטות הוועדה צריך לחול סטנדרט הביקורת השיפוטית של הגינות מלאה, והנטל להוכיח את העמידה בו מוטל על ההתאחדות. בהקשר זה העלו המבקשים מספר נימוקים השוללים לטענתם את תחולת כלל שיקול הדעת העסקי במקרה דנן. ראשית, ועדת התביעות הוקמה בתום הליך שיפוטי מלא; שנית, ההתאחדות אינה פועלת לפי המלצות דעת הרוב של הוועדה; שלישית, ההחלטה שלא להגיש תביעה נגד המשיבים 2-4 טומנת בחובה ניגוד עניינים אינהרנטי, הואיל ולא מדובר ב"צד שלישי" אלא בנושאי משרה לשעבר בהתאחדות; רביעית, החלטת הנהלת ההתאחדות שלא להגיש תביעה לא התקבלה בצורה מיודעת, הואיל וההנהלה לא קיימה כל דיון ענייני בדו"ח הוועדה ובמסקנותיו, ובפרט לא בפערים שבין חוות-דעת הרוב וחוות-דעת המיעוט; חמישית, בקבלת ההחלטה על אימוץ מסקנות ועדת התביעות, השתתפו חברי הנהלה שהיו במצב של ניגוד עניינים (בהיותם חשופים להודעת צד שלישי שעלולה להיות מוגשת נגדם) - דבר הפוגם בתהליך קבלת ההחלטה גם בהיעדר רוב נגוע.
- המבקשים פירטו את עילות התביעה הנטענות נגד המשיבים. הם ציינו כי המשיבים 2-4 אחראיים ביחד ולחוד למלוא הסכום שהוצא שלא כדין מקופת ההתאחדות. כן הובהר כי אף הרוב בוועדת התביעות הגיע למסקנה כי המשיבים 2-4 אחראים להעברות האסורות וליצירת הגירעון בקופת ההתאחדות, וכי הייתה להם מודעות להיווצרותו.
בנוגע למשיב 2, נטען כי הוא נושא באחריות העיקרית להשתלשלות העניינים שבמוקד הבקשה. ההעברות האסורות נעשו לפי החלטותיו ובהתאם לרצונו, והוא אחראי להצגה המטעה של הגירעון בדו"חות הכספיים. המשיב 2 פעל תוך מודעות לפסול שבמעשיו, מתוך ניסיון למנוע את חשיפת העובדות, ותוך שהוא מפיק תועלת אישית מההעברות. בהתנהלות זו, הפר את חובת האמונים ואת חובת הזהירות שלו כנושא משרה בעמותה, ואף ביצע כלפי העמותה עוולה של תרמית כמשמעותה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].