צירוף ההתאחדות לכדורגל כצד נדרש / ידיד בית המשפט
- "תקנה 24 מסמיכה את בית המשפט לצרף בעלי דין חיוניים, מחד גיסא, ולמחוק בעלי דין מיותרים, מאידך גיסא, הכול לפי העניין. זאת, כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה (גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, (מהדורה אחת-עשרה, 153). "המבחן לצירופו של בעל דין נוסף אינו תועלתו ונוחותו של התובע, אלא השאלה אם דרוש הצירוף כדי שבית המשפט יוכל לפסוק בשלמות וביעילות בפלוגתות שקמו עקב הגשת התביעה העומדת לבירור (גורן, 154; ערעור אזרחי 203/77 חברת זמיר בערעור מיסים נ' החברה לבנין, פ"ד לב(1) 59). תקנה 24 נוגעת בעיקר לצירוף צדדים שההכרעה בתביעה יכול ותשפיע על זכויותיהם וחובותיהם.
- ניתן למצוא הוראות חקיקה ופסיקה המאפשרות הצטרפותם של מוסדות וגופים להליכים משפטיים כידיד ביהמ”ש (גורן, 160, בית דין גבוה לצדק 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(6) 285):
"...מוסד ידיד בית משפט הוא מוסד משפטי לגטימי בישראל מתוקף סמכות בית המשפט לצרף צדדים להליך ביוזמתו כאמור בתקנות סדר הדין האזרחי ומתוקף הרחבת זכות העמידה בבית דין גבוה לצדק כפי שבאה לידי ביטוי במוסד "העותר הציבורי" (עניין קוזלי)...העניינים לגביהם יש להחליט ועליהם לעמוד בכל מקרה שמבקש צד להצטרף להליך הם: יש לוודא שיש בצירוף צד נוסף להליך כדי לתרום לדיון עצמו; וכדי לתרום לאינטרס הציבורי, מאידך יש לבחון אם אין בצירוף האמור משום פגיעה ביעילות הדיון, בצדדים לסכסוך עצמו ובזכויות היסוד שלהם. (עניין קוזלי)". (סק (חיפה) 52716-05-13 איגוד המשתמשים בתובלה ימית בתפזורת לשינוע גרעינים ומספוא נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה [פורסם בנבו, 30.6.13]).
(בעניין זה התקבלה בקשת האיגוד להצטרף להליך כידיד בית משפט).
"שאלת צירופו של בעל דין כ"ידיד בית המשפט" אינה שאלה של סמכות אלא של שיקול דעת, המבוסס בעיקרו על האיזון בין מידת התרומה הפוטנציאלית הגלומה בצירוף אל מול החשש לפגיעה ביעילות הדיון בשל הצירוף" (גורן, 160; ערעור אזרחי 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח (פורסם בנבו, 4.4.05). וכן: "בהלכה הפסוקה נקבעו אמות מידה לבחינת אפשרות צירופם להליך של מי שמבקשים לשמש כ"ידידי בית המשפט". בין אלה ייבחנו מידת היכרותו של המבקש עם המאטריה הרלוונטית; מידת החידוש שבטענות שהוא מעלה בהשוואה לעמדות שהועלו על-ידי הצדדים המקוריים לדיון; מהותה של הסוגיה העומדת להכרעה והשלב שבו הוגשה בקשת ההצטרפות" (רעא 9048/07 הרשות הפלסטינית, המועצה הפלסטינית נ' ליאורה גולדמן [פורסם בנבו, 2.5.10], והאסמכתאות המופיעות שם. בעניין זה נקבע, כי אין הצדקה לצירוף המבקש להליך שכן נסיבות המבקש והאינטרסים שהוא מבקש לקדם חופפים במידה רבה את אלה של המשיבים).
- בעניננו, מדובר בבקשה מטעם אחד מבעלי הדין לצירופו של צד שלישי ככזה. כך לא מדובר בבקשה של ממש לצרף צד להליך, כי אם לשמוע את עמדת ההתאחדות לכדורגל בכל הקשור לבקשה לעיכוב הליכים מכח חוק הבוררות. יש להניח, כי עמדתה של ההתאחדות בסוגיית סמכות המוסד לבוררות שהקימה נוטה לעמדתו של המבקש. ספק אם לצורך הכרעה בשאלת סמכותה של ההתאחדות יש להידרש לעמדתה של ההתאחדות עצמה, ומכל מקום, לא נראה לי כי יש בעמדת ההתאחדות כדי לסייע בהכרעה שכן, שאלת הסמכות היא שאלה משפטית ולבית משפט זה המומחיות המשפטית להכריע בה.
- טעם נוסף לדחיית הבקשה לצירוף בעל דין הוא כי עמדת ההתאחדות לכדורגל הוצגה למעשה זה מכבר בעניין עמר (רעא 2186/12 משה עמר נ' מאור מליקסון [פורסם בנבו, 20.5.13]). מדובר בבקשת רשות ערעור החלטת בית המשפט המחוזי שעניינה סמכות המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל לבירור מחלוקת בין המבקש למשיב - שחקן כדורגל, בקשר לזכויות בכרטיס שחקן, לעניין תמורה בגין העברת המשיב מקבוצה לקבוצה. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר והמבקש הוא "ממלא תפקיד" כמשמעו בתקנון המוסד לבוררות, כפוף הוא לסמכות השיפוט של המוסד. כן נקבע, כי סעיף 14 לתקנון סוכני שחקנים של ההתאחדות לכדורגל לפיו מחלוקת בין שחקן לסוכן תידון במוסד לבוררות, תומך בעמדת המשיב. בעניין זה, היתה ההתאחדות לכדורגל במעמד משיבה עוד בשלב המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי. ההתאחדות טענה כי דיני הספורט הם מערכת דינים בעלת מאפיינים ייחודיים אשר מצריכים מומחיות ספציפית לצד הידע המשפטי וכי תקנון מוסד הבוררות פורש סמכותו של המוסד על כלל הסכסוכים בתחום הכדורגל ועל כלל העוסקים בו, כמתחייב מפרשנות תכליתית של הוראות סעיפים 10-11 לחוק הספורט.
הבקשה לעיכוב הליכים
- חוק הספורט, בסעיף 10 מורה לאיגודי הספורט להקים מוסדות שיפוט פנימיים אשר ידונו בסכסוכים הנושאים אופי אזרחי בין חברים הכפופים לאיגוד. סעיף 11 לחוק קובע חובת בוררות, בזו הלשון:
")א) הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בענינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון לפי סעיף 10, ובהתאם להוראות שנקבעו בתקנון לפי אותו סעיף; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט...".
- סעיף 5 לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט לעכב הליכים שהוגשו לפניו בהתקיים התנאים המנויים בו, לרבות: קיומו של הסכם בוררות בין בעלי הדין; היות התובענה שהוגשה לבית המשפט בעניין סכסוך שהסכם הבוררות חל עליו; היות בעל הדין מבקש העיכוב צד להסכם הבוררות; קיומה של נכונות מצד המבקש לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ופניה מצדו בבקשה לעיכוב הליכים עוד לפני שטען לראשונה לגופו של עניין במסגרת התובענה (רשות ערעור אזרחי 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל [פורסם בנבו, 4.10.09]).
- בית המשפט בעניין עמר פסק כי חוק הספורט מעגן חובה סטטוטורית לקיום הליכי בוררות פנימיים, כך שבית המשפט יעכב הליכים כל אימת שתוגש אליו תביעה אשר חוק הספורט חל על הצדדים לה והעומדת בתנאי התקנונים. סעיף 11 אינו דן בעניינים הקשורים ל"פעילות שוטפת" בלבד, אלא ל"עניינים הקשורים לפעילות במסגרת ההתאחדות או איגוד", כלשון חוק הספורט וכי "על פי פשוטם של דברים, ההתייחסות היא לכל הפעילות במסגרת ההתאחדות או האיגוד" (ציטוט מדברי השופט - כתארו דאז - אור בקשות עירייה אחרות 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.כ.ן לקידום כדורסל, פ"ד מד(2), 806 (1990)). ממשיך בית המשפט בעניין עמר כי:
"התכלית שביסודן של הוראות אלו היא יצירת מערכת לפתרון מהיר ויעיל לבירור סכסוכים אשר תתחשב במאפייניו הייחודיים של עולם הספורט, בפרט נוכח הדינמיות של ענף זה, המצריכה החלטות דחופות ומהירות"... "ההנחה, שיש לה רגליים במציאות כמובן, היא כי למוסדות השיפוט הפנימיים הידע והמומחיות בגדרי המאטריה המיוחדת שבה עסקינן. תכלית זו משמיעה לנו פרשנות מרחיבה של הסמכות הקבועה בחוק הספורט של מוסדות השיפוט הפנימיים שהוקמו מכוחו".
- כן נדרש בית המשפט לסעיף 2 לתקנון המוסד לבוררות, המתווה את גדרי הסמכות של המוסד, שזו לשונו:
"הבוררים ידונו: בכל סכסוך שבין קבוצה לשחקן ובין שחקן לקבוצה המתייחס לרישום, העברות, השאלות והסגרים. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה לשחקן או בין שחקן לקבוצה. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה למאמן או בין מאמן לקבוצה. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה לבעל התפקיד או בין בעל תפקיד לקבוצה. בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הקבוצה לקבוצה וכן בענינים הנוגעים במישרין או בעקיפין לרישום, העברה, השאלה של שחקן הנמנה על שורותיה של אחת הקבוצות הנוגעות לסכסוך. בכל סכסוך שבין קבוצה לבין תאגיד עסקי או בין תאגיד עסקי אחד לתאגיד עסקי אחר שעניינם, הסכם העברת זכויות בהתאם ל'תקנון העברת זכויות בקבוצות כדורגל'. ז(1) מבלי לגרוע מכל האמור לעיל לדון בכל סכסוך ו/או מחלוקת שבין קבוצות ו/או בין שחקנים ו/או בין מאמנים ו/או בין ממלאי תפקידים, בינם לבין עצמם ו/או בכל אחד מן המנויים לעיל - לבין משנהו, בכפוף לאמור בסעיף קטן (2) שלהלן. (2) באמור בסעיף קטן (1) דלעיל לא תיכללנה תביעות לנזקי גוף".
- בית המשפט ציין כי לשון סעיף 2 ובפרט סעיף ז(1) לו רחבה ומבקשת להקיף את כלל הסכסוכים החוזיים בתחום. ביהמ”ש הפנה לפרשנותו של בית המשפט בהמרצת פתיחה (ירושלים) 629/01 בית"ר ירושלים אחזקות (2000) בערעור מיסים נ' אגודת ספורט בית"ר ירושלים [פורסם בנבו] [מאגר תקדין, 27.4.03], לפיה "הפרשנות הנכונה והראויה היא זו המרחיבה את סמכות המוסד לבוררות לדון בכל הנושאים שבמחלוקת בין הגופים והאנשים המצויים ברשימה שבסעיף 2 האמור, כל עוד סכסוכים אלה נובעים מההסכמים עליהם חתומים הצדדים לסכסוך או מפרשנותם של הסכמים אלה".
מהו הדין בשאלת עיכוב ההליכים בשל תניית בוררות מכח חוק הספורט ותקנון האיגוד המקצועי, כאשר עסקינן בתביעה שאינה חוזית "טהורה"?
- האמור לעיל נוגע לכל האמור בסכסוכים חוזיים. שאלה היא, מה הדין כאשר מדובר בעילות חוזיות לצד עילות נזיקיות, ובתביעה בעילה נזיקית "טהורה". סעיף ז(2) לתקנון ההתאחדות מחריג מסמכותו של המוסד לבוררות רק תביעות לנזקי גוף. הלכת בית המשפט העליון בסוגית עיכוב ההליכים בשל לפי חוק הבוררות מקום שהוגשה תביעה בעילה נזיקית, ניתנה ברשות ערעור אזרחי 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל [פורסם בנבו, 4.10.09] (להלן: "עניין כץ").
- בעניין כץ נדון ערעורו של שחקן כדורסל, אשר נפצע בעת ששיחק בשורות קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים. כץ, שלא בוטח על-ידי הקבוצה, הגיש תביעה כספית בבימ"ש השלום כנגד איגוד הכדורסל, קבוצת הכדורסל, מרכז הפועל והרשות לביקורת תקציבים שליד איגוד הכדורסל. בית המשפט קיבל את בקשת האיגוד לעיכוב הליכים ולהעברת הסכסוך למוסד לבוררות שליד איגוד הכדורסל בישראל. ערעור שהגיש כץ לביהמ”ש המחוזי נדחה, על כך פנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נדחה, בהתאם לפסק דינו של כב' השופט דנציגר אליו הצטרפה כב' השופת פרוקצ'יה.
- המערער טען כי המשיבים התרשלו כשלא דאגו לפקח על הקבוצה, שחלה עליה חובה חוזית לדאוג לו לביטוח. בית המשפט קבע, כי הגם שמדובר בטענה נזיקית, הרי שהיא סומכת עצמה על היחסים החוזיים שבין המערער לקבוצתו. כב' השופט דנציגר שלל את טענתו של כץ לפיה המוסד לבוררות אינו מוסמך לדון בתביעות נזיקיות כי אם בתביעות חוזיות בלבד:
"גם את טענותיו של המבקש במישור הנזיקי, טענות שכאמור לעיל אינן מתמקדות בנזקים הגופניים שנגרמו למבקש כתוצאה מפציעתו, יש לראות כטענות הנוגעות ליחסים החוזיים שבין המבקש לבין הקבוצה, כך שגם הן מצויות בגדר סמכותו של המוסד לבוררות".
- ביהמ”ש אזכר את ההלכה לפיה תניית בוררות המחייבת פניה לבוררות בכל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים בין הצדדים יש לפרש בהרחבה, "באופן שכל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ואשר נוגעות לאותם יחסים חוזיים או נובעות מהן, לרבות מחלוקות במישור הנזיקי, תתבררנה במסגרת הליך הבוררות. הגישה של "הפרדה מלאכותית בין עילות שבנזיקין לבין עילות חוזיות הכרוכות באותו עניין עצמו, הינה בבחינת עניין של 'פיצול שערות'". לעניין זה הפנה ביהמ”ש לערעור אזרחי 20/70 "עמיר" חברה להספקה של התאחדות האיכרים בישראל בערעור מיסים נ' מ.צ.ק. בע"מ, פ"ד כד(1) 692, 694 (1970) (להלן: "ענין עמיר") שם נקבע:
"לעתים קרובות מוצאת לה תביעה יסוד ושורש בקשר החוזי ובדיני נזיקין כאחד; במקרה כזה לא יהא זה מעשי להפריד בין הדבקים ולהביא אותו סכסוך על אותן עובדות פעמיים לדיון, רק בשל השוני של היסוד המשפטי. הדין אף אינו מחייב הפרדה שכזאת... מקום ששטר הבוררות שבחוזה, כלשונו וככתבו, מסמיך בורר לדון בענין, הוא רשאי להיזקק גם לתביעת נזיקין... המבחן היחיד הקובע הוא המבחן הפרסונלי".
- על כן, הסיק כב' השופט דנציגר בעניין כץ, כי אין מקום לפצל את הדיון בין העילות הנזיקיות לבין העילה החוזית ה"טהורה" של המבקש כנגד הקבוצה. תימוכין למסקנתו מצא גם בעובדה כי התקנון (בדומה לתקנון ההתאחדות בענייננו), קובע כי המוסד לבוררות לא ידון בתביעות לפיצוי בגין נזקי גוף, דבר המלמד על כך, לגישתו, כי לא הוצאו מסמכותו של המוסד לבוררות תביעות נזיקיות אחרות לרבות תביעות בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה.
- עוד הפנה ביהמ”ש לערעור אזרחי 105/75 הופר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד כט(2) 509, 511 (1975) (להלן: "עניין הופר") המתייחס לעניין עמיר הנזכר לעיל:
"כן הוחלט - בעניין עמיר בערעור מיסים נ' מ.צ.ק. בע"מ, ערעור אזרחי 20/70 [3] - שכאשר הוסכם למסור לבוררות סכסוכים 'כתוצאה מהחוזה', לא רק תביעה שעילתה בחוזה אלא גם תביעת נזיקין בשל רשלנות שאירעה כתוצאה מהחוזה חייבת להימסר לבוררות. שקלתי אם הוא הדין גם בתביעת נזיקין בשל לשון הרע או אפילו בשל תקיפה, והגעתי למסקנה שאמנם כך הוא".