טעמים נוספים שמנינו בענין זליג להעדפת הפרשנות הרחבה היו נעוצים בכך שהתכלית הנובעת מהמבנה ההיררכי של המשטרה אינה מצדיקה הבחנה בין המקורות הנורמטיביים השונים המסמיכים את בית הדין לעבודה לדון בתובענה; מפסיקתו של בית המשפט העליון עולה מגמה ברורה של מתן פרשנות מרחיבה לסעיף 93א לפקודה, בשים לב לתכלית שביסודו. בענין פוזאילוב נקבעה פרשנות רחבה לסעיף 93א לפקודה כך שהוא חל אף אם נכרכו בעילת התובענה סעדים כספיים, ובענין יעקובוב נקבע כי אין מקום להכרעה בעניינים המנויים בסעיף 93א בגררא, אף אם הדבר יביא לפיצול הדיון, על אף ההכבדה הטמונה בכך; הטענה בדבר ייחודו של עקרון השוויון, כשלעצמה, אינה מצדיקה העדפת הפרשנות הצרה, כשסוגיות אלה נדונות גם בערכאות המינהליות; עיקר פועלו של סעיף 14 הוא בהבניית קשת הסעדים, שכן העניינים המנויים בפרק ד' לחוק ממילא באים בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה; אם תתקבל הפרשנות הנטענת בידי המערער כי אז עילות שונות בהקשרו של מעשה פיטורין אחד תידונה בערכאות שונות.
- האם יש בפסק הדין שניתן בענין זליג כדי להשליך על המקרה דנן תוך העדפת פרשנות רחבה. לטעמינו המענה לשאלה זו שלילי, וזאת משני טעמים: ראשית, בענין זליג נדרשנו לשאלת היקף פרשנות סעיף 93א לפקודת המשטרה (המקביל לסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר) ביחס לסמכות בית הדין לעבודה. באותו ענין היה בלשון החוק עוגן לדילמה הפרשנית שהתעוררה, קרי אם לאמץ פרשנות רחבה או צרה, שכן סעיפים 93א ו-129 הפנו במפורש לסעיף 24 חוק בית הדין לעבודה. גדר הספק היה היקף הפניתם, היינו האם לסעיף 24(א)(1) או גם לסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה. ואילו, בענייננו אין עוגן בלשון החוק לדילמה הפרשנית הנטענת בין חוק חיילים משוחררים ובין פקודת המשטרה ופקודת בתי הסוהר, שכן סעיף 93א לפקודת המשטרה וסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר אינם מפנים לחוק חיילים משוחררים. שנית, כמצוטט לעיל, בענין זליג הנימוק הראשון להעדפת הפרשנות הרחבה היה נעוץ בהיסטוריה החקיקתית. זאת, כיוון שעת נחקקו סעיף 93א לפקודת המשטרה (וסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר) טרם חוקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות וממילא טרם נחקק סעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה. משכך, שתיקת המחוקק בסעיף 93 ביחס לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות אינה מלמדת על העדפת הפרשנות הצרה. אולם, במקרה זה נימוק זה אינו תופס. זאת, לא רק מאחר וסעיף 93א וסעיף 129 נחקקו לאחר חוק חיילים משוחררים, אלא שדברי ההסבר - כמצוטט לעיל - מלמדים על כוונת המחוקק להנהיג הסדר שלילי, ולא חיובי, ביחס להסדרים הקבועים בחוק חיילים משוחררים.
- המדינה טוענת כי כיוון שבית הדין אינו מוסמך לדון בשחרורו של סוהר מן השירות ברי שבית הדין גם לא יוכל לקנות סמכות לדון בסוגיה זו במסגרת ערעור על החלטת וועדת התעסוקה מכוח סעיף 23 לחוק חיילים משוחררים. על פי הילך טענה זו של המדינה משבית הדין אינו מוסמך לקיים הליכי בקורת שיפוטית על החלטת וועדת התעסוקה אזי אין לוועדת התעסוקה סמכות לדון בענין. טענה זו אין בידינו לקבל. הסוגיה המתעוררת בפנינו היא מי היא הערכאה בעלת הסמכות הראשונית-דיונית לדון בתובענה, ולא מהי הערכאה המוסמכת לקיים בקורת שיפוטית על החלטת ועדת התעסוקה (להבחנה בין סמכות דיונית-מקורית ובין סמכות בקורת שיפוטית ראו: ערעור עבודה (ארצי) 55491-12-17 מדינת ישראל - הממונה על השכר - מועצה מקומית זמר [פורסם בנבו] (5.8.19), פסקאות 53-54 וההפניות שם). אף אם תתקבל טענה המדינה בקשר לערכאה המוסמכת לקיים את הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת התעסוקה - ואיננו מביעים בכך כל עמדה בשלב זה משהדבר חורג ממסגרת הדיון - הרי שמשמעותה היא כי הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת התעסוקה בקשר לחייל או סוהר תהא בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (ולא בפני בית הדין לעבודה). אין בקביעה על זהות הערכאה המוסמכת לקיים בקורת השיפוטית כדי להשליך על זהות הגוף בעל הסמכות הראשונית דיונית לדון בבקשה. נחזור ונדגיש כי לא התיימרנו במסגרת ערעור זה להכריע בשאלת הערכאה המוסמכת לקיים בקורת שיפוטית על החלטת ועדת התעסוקה בקשר לשוטר או סוהר, וטענות הצדדים בקשר לכך שמורות להן.
- טענה נוספת של המדינה היא כי ועדת התעסוקה נטולת סמכות לדון בתקיפה עקיפה בחוקיות הפיטורים, כיוון שסעיף 76 לחוק בתי המשפט אינו חל עליה, ולכן אין תוחלת בקיום דיון בפניה. לטעמינו, במקרה דנן אין צורך להידרש להיקף תחולתו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט על ועדת התעסוקה (שהיא גוף מינהלי המפעיל סמכויות מעין שיפוטיות) או לשאלת סמכות הוועדה להכריע בחוקיות הפיטורים כענין בגררא מכוח מקור נורמטיבי אחר. הטעם לכך הוא שסמכות ועדת התעסוקה להידרש לשאלה אם הפיטורים מנוגדים להוראות חוק חיילים משוחררים נתונה בידה באופן ישיר מכוח שילוב סעיף 41א וסעיף 21 לחוק חיילים משוחררים. ברוח זו נאמר בערעור עבודה (ארצי) 347/06 מדינת ישראל - משרד הביטחון - תנה תעשיות בערעור מיסים [פורסם בנבו] (3.1.07). וכך נאמר:
"ועדת התעסוקה פועלת לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה). חוק זה עוסק, לענייננו, ביחס שבין מקום העבודה של עובד לבין מעמדו כאיש מילואים. החוק אוסר על פיטורי עובד בשל שרות המילואים שלו. לא יכול להיות ספק כי סמכותה של ועדת התעסוקה ושיקול דעתה נעים במרחב זה של הקשר בין מקום העבודה לשרות המילואים. ועדת התעסוקה אינה גורם המפקח על התנהלותו של המעסיק. אין היא בית דין למשמעת. אין היא בית דין לעבודה ואין לה לא סמכות ולא כלים לבחון את תקינותו של הליך הפיטורים. כך גם אין הוועדה מוסמכת להיכנס לנעלי המעסיק ולשקול במקומו שיקולים "כלכליים", "ארגוניים" או שיקולי "כדאיות" כאלה ואחרים. לא לשם כך הוקמה הוועדה בחוק ושיקולים מסוג זה אינם נחלתה.