"פערי הכוחות שבין בנק ללקוח מטילים מעצם טבעם וקיומם חובת אמון על הבנקים. העוצמה הכלכלית של הבנק מונעת מן הלקוח יכולת להתמודד עם הבנק כשוה, יוצרת פער בין כושר המיקוח של הלקוח ובין זה של הבנק, ומאפשרת לבנק להכתיב את תנאי ההתקשרות מבלי שניתן כמעט לשנותם; כך מכל מקום במקרה של האדם ה"רגיל", אולי להבדיל מבעלי עסקים גדולים, לקוחות גדולים של הבנק, או לקוחות המוכנים להיכנס למו"מ מייגע כדי לחלץ מן הבנק הטבות. מורכבותם של חוזים בנקאיים והקושי בהבנתם הובילו את החקיקה ואת הפסיקה לאורך השנים לשוב ולהדגיש את חובות הגילוי והנאמנות של הבנק כלפי לקוחותיו וכלפי מקבלי שירות."
עוד נדרש בית המשפט העליון להיקף החובות המוטלות על בנקים כלפי לווים וכלפי ממשכנים בעניין מרטין, (ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין (2.3.2011) (להלן: "עניין מרטין"), באותו העניין הביא בית המשפט העליון בהסכמה את הדעה אשר הושמעה על ידי ד"ר רות פלאטו-שנער בספרה - דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית (2010) (להלן: "פלאטו-שנער"). שם, ציינה ד"ר פלאטו-שנער בעמודים 202-199 כי "חובת הגילוי המוטלת על הבנק כלפי הממשכן היא חובת גילוי במובן הרחב, הכוללת כמה חובות משנה, ובכלל זה: חובת גילוי נתונים במובן הצר, הנוגעת לנתונים חיצוניים לחוזה; חובת הדגשה של עניינים מהותיים; חובת מתן הסבר באשר למשמעותה המלאה, לתוצאותיה ולהשלכותיה של העסקה; וחובת וידוא הבנתם של הנתונים וההסברים שנמסרו" (שם. בסעיף 42 לפסק הדין)
- האם יצא בנק ידי חובת ההסבר מקום בו מאומתת חתימת הלקוח או הערב על ידי עורך דין חיצוני, המאשר כי הסביר לחותם על העסקה בה הוא מתקשר והסיכונים הכרוכים בה? לשאלה זו נדרש בית המשפט העליון בעניין מרטין אשר הוזכר לעיל. באותו המקרה חתמה המשיבה על שטר משכנתא בפני עורך דין אשר תכליתו הבטחת האשראי בחשבון חח"ד - אשר נוהל על ידי הלווה-בעלה -ללא הגבלת סכום. במועד החתימה היה חשבון החח"ד ביתרת חוב והבנק לא גילה למשיבה, עובר לחתימה עובדה זו. נקבע כי משחתמה המשיבה על שטר המשכנתא ביודעין, הרי שבאופן רגיל חל הכלל ולפיו הסכמים יש לקיים וכי: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט(2), 113, 117 (1965)) (שם. בסעיף 31 לפסק הדין). בדומה נקבע בע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי (24.6.2007), בפסקה 20 כך:
"יזהר החותם, ויזכור כי באם אכן לא יקרא את החוזה לא תעמוד לו, בדרך כלל, הגנת ההטעיה, כאמור לעיל. הטעיה תתכן רק מקום שצד לחוזה עשה את המוטל עליו, בין אם מדובר בקריאת החוזה ובין אם מדובר בחובה אחרת, והטעות נגרמה עקב מחדלו או מעשהו של הצד השני לחוזה."
- אלא, שבעניין מרטין, על אף תחולתה הלכאורית של החזקה הנובעת מחתימתו של אדם על מסמך - נקבע כי קיים נתון עובדתי נוסף המשליך על תוקפו של השטר והוא מחדלו של הבנק מגילוי גודלו של חוב העבר, שכבר נצבר לחובת חשבון החח"ד עובר לחתימתה של המשיבה על שטר המשכנתא. אשר לנתון זה נקבע כי מדובר בנתון מהותי, הואיל ונותן משכנתא זכאי לדעת מהו החוב שלהבטחתו הוא ממשכן נכס מנכסיו. נקבע כי האמור חל בפרט כאשר הממשכן אינו בעל החוב ואין לו גישה ישירה לנתוני העסקה.
- יחד עם זאת הדגיש בית המשפט העליון כי חובת גילוי זו היא חובה תכליתית ומשכך, הודגש בסעיף 42 לפסק הדין כי:
"לדעתי, אם אכן היה מוכח שהמשיבה ידעה על קיומו של חוב בחשבון החח"ד, כמו את גודל החוב (אפילו לא במדויק); ועוד היה מוכח כי הבנק ידע זאת, אכן לא היה מקום שלא להכיר בתוקפו של שטר המשכנתא. כפי שציינתי לעיל, חובת הגילוי היא חובה תכליתית.