עוד בהקשר לריבית אשר נגבתה על ידי הנתבעת, טוענת התובעת כי הואיל והנתבעת גבתה סך של 50,000 ₪ כדמי טיפול ושכר טרחת עורך דין - סכום שהוא לטענת התובעת מופרז, הרי שיש לראות גם סכום זה כתשלום עבור ריבית. אציין כי אין חולק שעל הנתבעת - כמלווה - חלה חובה לגלות את דמי הגבייה אשר היא גובה כחלק מפירוט עלותו הממשית של האשראי (ראו לעניין זה רע"א 7142/15 פמה סוכנויות בע"מ נ' משה רון, פסקה 5 (24/1/16)) ואולם, לא בהכרח כל תשלום דמי גבייה יחשב כריבית מוסווית אלא שעל מנת שכך יקבע יש להראות כי מדובר בתשלום מופרז עבור שירותי גבייה שאינו אלא ריבית מוסווית. במקרה דנן, טענה התובעת בעלמא כי מדובר במחיר מופרז ואולם, לא הציגה כל ראייה בתמיכה לטענתה זו ומשכך, אין בידי לקבלה.
זאת ועוד, התובעת הוסיפה וטענה כי אל מול הכספים אשר נטלה כהלוואה לשימושה - ובאשר לכך, מתייחסת התובעת רק לכספים אשר שימשו לכיסוי המשכנתא לבנק לאומי- ממילא יש לאפשר לה לקזז את הסכומים אשר שולמו על חשבון ההלוואה. דא עקא, שבמסגרת עדותה לא ידעה התובעת מי שילם עבור ההלוואה (ראו עדותה בעמוד 88) ויתרה מכך, מתוך הראיות אשר הוצגו על ידי הנתבעת עולה כי חברת בונים ומוגנים היא זו אשר נשאה בתשלומים בגין ההלוואה וכי תשלומים אלו קוזזו ממילא אל מול יתרת הסילוק של ההלוואה העומדת לפירעון (טענתה זו תמכה הנתבעת בתצהיריה וכן בכרטסת הנהלת חשבונות אשר צורפה כנספח 8 לתצהירים אלו). בנסיבות אלו, לא ברור כיצד התובעת - המתכחשת לחלק בהלוואה אשר נלקח על ידי חברת בונים ומוגנים - טוענת באותה נשימה כי יש לאפשר לה לקזז סכומים אשר שולמו על ידי חברה זו. במאמר מוסגר, אציין כי בעדות בעלה של התובעת זה טען כי חברת סביוני שילמה עבור החזרי ההלוואה (ראו עדותו בעמוד 140 שורות 1-8), עדות העומדת בסתירה למסמכים אשר הוצגו על ידי הנתבעת ואולם, בכל מקרה יש בה כדי לשלול טענתה של התובעת ולפיה היא זכאית לקיזוז סכומים אלו אל מול ההלוואה שנטלה לשם כיסוי המשכנתא.
- בשולי פרק זה, הנני מוצאת להתייחס באופן ספציפי לטענת התובעת באשר לויתורה על ההגנות הקבועות בסעיף 31 לחוק הגנת הדייר ובסעיף 83 לחוק ההוצאה לפועל. אשר לאלו אפתח ואציין ראשית כי - הגם שמסמך התנאים המיוחדים של המשכנתא קבע בסעיף 24 כי הממשכן מוותר על זכותו לדיור חלוף לפי סעיף 83 לחוק ההוצאה לפועל - הרי שכעולה מהדיון אשר נערך בפני ראש ההוצאה לפועל, אשר פורט בסעיף 22 לעיל לפסק הדין, בפני ראש ההוצאה לפועל נערך דיון בסוגיית הדיור החלוף לתובעת ולבני משפחה. בנסיבות אלו, אין זאת אלא שהנתבעת לא עמדה על ויתורה זה של התובעת. זאת ועוד, אשר לוויתור התובעת על ההגנה לפי סעיף 31 לחוק הגנת הדייר - הרי שכפי העולה מהוראות סעיף 24 לתנאים המיוחדים לשטר המשכנתא (אשר הובאו במלואן לעיל בסעיף 12 לפסק הדין) - הנתבעת עמדה בחובת הגילוי הטכני של הגנה זו עת פירטה את סעיף ההגנה, הן את תוכנה והן את המשמעות הנובעת מוויתור עליה. יתרה מכך - כלל קביעותיי ולפיהן התובעת הבינה את מהות העסקה בה היא מתקשרת והסיכונים הכרוכים בה ויתרה מכך אלו הוסברו לה - ממילא חלות גם על סוגיית הוויתור על ההגנה האמורה, הנכללת כאמור מפורשות בתנאי המשכנתא המיוחדים.
- הנה כי כן - הוכח כי התובעת ידעה והבינה את משמעות המסמכים עליהם חתמה, ההתחייבויות והסיכונים אשר נטלה על עצמה, למעלה מן הצורך הוכח אף כי לתובעת הוסברו המסמכים עליהם חתמה והלכה למעשה לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח את בטלות חתימתה על המסמכים עליהם חתמה נוכח הפרת איזה מהחובות החלות על הנתבעת או משום הטעייתה, או הואיל והוצג לה מצג שווא או מפאת רשלנותה של הנתבעת, עושק או כפיה. בנסיבות אלו, הנני קובעת כי התובעת מחויבת להסכם עליו חתמה, לנספחיו וכן, לשעבוד זכויותיה בדירה בהתאם להסכם זה ולשטרי המשכנתא עליהם חתמה.
האם יש בקיומו של סעיף בדבר "היתר עסקא" כדי לשנות מהחובות החלות על התובעת בהתאם להסכם ההלוואה?
- טענתה החלופית או המשלימה של התובעת היא כי - גם ככל שהיא מחויבת להוראות הסכם ההלוואה ואין לאיין חתימתה עליו - הרי שממילא בין תנאי הסכם זה נכלל סעיף המחיל על ההלוואה את תנאי "היתר עסקא". לטענת התובעת, המשמעות הנובעת מהחלת "היתר עסקא" על תנאי ההסכם דנן, היא שעל התובעת חלה החובה להשיב רק את קרן הכספים אשר הועברו אליה ולא את הריבית בגינם.
לאחר שבחנתי טענתה זו של התובעת, נחה דעתי כי דינה להידחות.
- הכרעתי מבוססת ראשית על כישלונה של התובעת מהוכחת המשמעות ההלכתית הנובעת מהוראות "היתר עסקא" בכלל ובמקרה דנן בפרט. זאת משהתובעת לא הציגה ראיות כדבעי שיש בהן כדי לתמוך בטענתה.
כך, התובעת הציגה בתמיכה לטענותיה אלו שתי ראיות בלבד - האחת, תצהיר מאת הרב יעקב ברונפמן והשנייה - התייחסות קצרה לנושא בתצהיר בעלה.