תא (ת"א) 848-06-23 יפה פלדמן נ' פרש קונספט – אסטרטגיות לחשיבה מקורית בע"מ - חלק 8

לטענת הנתבעת, בנסיבות אלו הנתבעת אינה יכולה לגלגל את מחויבותה האישית לגילוי והסבר לתובעת לצד שלישי - עורך דין אשר החתים אותה על המסמכים ואישר כי הסביר לה את משמעותם.  זאת ראשית, משחובת הגילוי המוטלת על המלווה היא חובה אישית וסטטוטורית.

נוסף על כך נטען כי הדברים חלים ביתר שאת בהינתן שהעדים מטעם הנתבעת הודו כי הם עצמם אף לא שוחחו עם עו"ד וינדר (אשר בא לטענת הנתבעת בנעליה) ולא וידאו כי זה אמנם הסביר לתובעת את משמעות העסקה אשר עליה היא חותמת וכן הודו כי לא שילמו לעו"ד וינדר עבור הטיפול, כך שלא הייתה לו כל סיבה לבצע את תפקידה של הנתבעת.

33. התובעת מוסיפה וטוענת כי טענת הנתבעת ולפיה התובעת מנועה מלטעון בדבר חוסר הבנתה הואיל וחתמה לא פחות מ - 112 חתימות - דינה להידחות הואיל ונתון זה ממחיש דווקא ביתר שאת את עוצמת מחדלה של הנתבעת. זאת הואיל וריבוי חתימות כה משמעותי חייב את הנתבעת לוודא באופן יזום וברור כי התובעת הבינה את המסמכים עליהם חתמה.  עוד מציינת התובעת כי עדי הנתבעת לא הצליחו להסביר מדוע הפנו את התובעת לעורך דין מטעמה וטענו לעניין זה אך כי זה הנוהל של הנתבעת.
34. יתרה מכך, לטענת התובעת, עו"ד וינדר לא הסביר לה דבר וחצי דבר, הפגישה איתו ארכה זמן קצר ובמסגרתה היא רק חתמה על המסמכים. נטען כי תימוכין לכך, ניתן למצוא בעדות פלדמן ולפיה תכלית החתימה בפני עורך הדין הייתה רק זיהוי החותמים ולא ניתן כל הסבר.  יתרה מכך, נטען כי הוכח, מתוך עדותו של עו"ד וינדר עצמו, כי זה לא הסביר דבר לתובעת.  אשר לעדות עו"ד וינדר הובהר ראשית כי מדובר בעד אינטרסנטי המבקש להגן על חתימתו.  עוד נטען כי מדובר בעד אשר יש להטיל ספק במהימנותו גם הואיל והתחוור כי זכרונו סלקטיבי והוא טען פעמים רבות כי אינו זוכר.  נוסף על כך, נטען כי עדותו של עד זה לא הייתה קוהרנטית.  כך, לטענת התובעת, במסגרת עדותו טען העד כי ניסה להזהיר את התובעת ובעלה שלא לבצע את העסקה כי הואיל ומדובר ב'ריבית רצחנית' וכי הם 'יאבדו את ביתם'.  אלא שראשית, מהעדות עצמה עולה כי האזהרה הופנתה לפלדמן ומשכך אין זאת אלא שעו"ד וינדר לא הזהיר את התובעת.  נוסף על כך, במסגרת הקלטת עו"ד וינדר אשר לטענת התובעת הוצגה בפני בית המשפט (וכבר בשלב זה במאמר מוסגר אציין כי בניגוד לנטען - הקלטת לא הוצגה ולא הוגשה בהליך - ראו האמור בעמוד 53 לפרוטוקול הדיון) - אין כל תיעוד לאזהרה כאמור אשר כביכול הזהיר עו"ד וינדר את התובעת ובעלה.  זאת ועוד, טענותיו של עו"ד וינדר בנוגע לאזהרה כביכול, עומדות בסתירה לעדותו במסגרתה לא זכר פרטים רבים ולהקלטה בה הודה מפורשות כי אינו זוכר כלל את מעמד החתימה.
35. יתרה מכך, לטענת התובעת, מעדותו של עו"ד וינדר התחוור כי הוא עצמו אינו מבין בחוק אשראי הוגן ומשכך, ברי כי לא יכל להסביר את הוראות ההסכם הנוגעות לחוק זה לתובעת. עוד הובהר בעדותו כי הוא עמד בקשר רק עם פלדמן וכי מעולם לא היה בקשר עם פרש.  זאת ועוד, עו"ד וינדר העיד כי הוא לא קיבל תמורה על השירות אשר ניתן על ידו, משכך אך ברור הוא כי לא היה לו אינטרס להבהיר לתובעת את זכויותיה כפי עורך דין שהוא בעל אינטרס כספי.
36. נטען כי גם עדויות העדים מטעם התובעת - גרינצייג ושטול- אשר פנו אל עו"ד וינדר לשם אימות חתימותיהם על עסקה דומה- מלמדת לגישת התובעת חיזוק לטענותיה ולפיהן עו"ד וינדר אינו מסביר דבר קודם לחתימה על מסמכי המשכנתא. הואיל ושניהם העידו כי עו"ד וינדר רק הורה להם לחתום ואימת את זהותם.
37. לטענת התובעת היא אמנם העידה כי לא קראה את המסמכים וסמכה על בעלה לחלוטין ואולם, באותה נשימה העידה כי לו ידעה את משמעות המסמכים ואת הסיכון לביתה - בו מתגורר בנה הנכה- ברי כי לא הייתה מסכימה לחתום על מסמכים אלו. לאור זאת, טוענת התובעת כי לו הייתה מקיימת הנתבעת אחר חובתה בדין להסביר לה כדבעי את המסמכים ואת הסיכונים הנובעים מהם - היא לא הייתה חותמת על המסמכים.

התובעת טוענת כי בנסיבות אלו - הגם קיומה של חזקה ובהתאם לה אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו - הרי שחזקה זו נסוגה בפני הפרת חובת הגילוי המוגברת החלה על המלווה, אשר הטעתה את התובעת-הלווה באשר לתוכן המסמך או נמנעה מלגלות לה פרטים מהותיים.  נטען כי מלווה כאמור מושתק מלהסתמך על חזקת הידיעה.  נטען כי אם לא כך וככל שינתן משקל קריטי לעובדה שהתובעת לא קראה את ההסכם- הרי שיפתח פתח מסוכן למלווה חוץ בנקאי להפר את חובת הגילוי האקטיבית שלו מעבר לאמור בהסכם.  עוד נטען כי במאזן שבין הפרת חובת תום הלב של התובעת שלא קראה את ההסכם לבין הפרת חובת תום הלב המוגברת והפרת חובה חקוקה של גילוי -ידה של הנתבעת על התחתונה ועליה לשאת במחדליה.

38. נטען כי האמור חל ביתר שאת בהינתן שכספי ההלוואה יועדו במיוחד לחברת בונים ומוגנים והנתבעת ידעה כי אין כל סיכוי שחברת בונים ומוגנים תשיב את ההלוואות. בהקשר לכך, מפנה התובעת לחקירת העדים מטעם הנתבעת, אשר טענו כי ביצעו בדיקה של יכולת ההחזר של חברת בונים ומוגנים, טענו כי יש להם תיעוד המלמד על כך ואולם, חדלו מהצגת תיעוד לבדיקה כאמור - מחדל המשמש חזקה ראייתית הפועלת כנגד גרסתם ומלמד שככל שאמנם ביצעה הנתבעת בדיקה זו הרי שזו לימדה כי לחברת בונים ומוגנים לא הייתה פעילות ממשית.  נטען כי בנסיבות אלו, אין זאת אלא שהנתבעת לא ביצעה בדיקת יכולת ההחזר של חברת בונים ומוגנים והסתמכה רק על דירת המגורים של התובעת ואולם, היא בחרה שלא לדווח על כך לתובעת ואף להסתיר מהתובעת את מצבה הכלכלי של בונים ומוגנים שהיה בידיעתה.  לטענת התובעת הנתבעת עשתה בה שימוש ציני בבחינת "נוהל שכן" - על ידי שליחת התובעת לחזית הסיכון לטובת אחרים, כאשר לבונים ומוגנים לא הייתה פעילות ממשית.
39. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי הסכם ההלוואה וכן, נספחיו המאוחרים, נחתמו בניגוד להוראות חוק אשראי הוגן - בכל הנוגע לשיעור הריבית אשר ניתן לגבות. אשר לכך מפרטת התובעת כי רק בדיעבד התחוור לה כי מתוך סך 2,500,000 ₪ אשר צוין בהלוואה רק סך של 1,435,000 ₪ נדרש לטובת חברת בונים ומוגנים, סך 200,000 ₪ נועד לטובת תשלום ריביות מראש וסך 865,000 ₪ נועד לסילוק המשכנתא לבנק לאומי - זאת בהתאם לדרישות הנתבעת ועל מנת להבטיח את זכויותיה.  אשר לכך, טוענת התובעת כי הסכם ההלוואה כמו גם נספחיו, כפופים להוראות חוק אשראי הוגן ונכרתו בטעות, הטעיה או תוך הפרת חובת הגילוי של הנתבעת או בחוסר תום לב קיצוני והכל תוך גביית ריביות אסורות ובסתירה לתקנת הציבור ומשכך, הם בטלים.
40. נוסף על כך מפרטת התובעת כי הואיל ובהתאם להוראות חוק אשראי הוגן ותקנות הסדר הלוואות חוץ בנקאיות (קביעת סכום לעניין סעיף 15(ב)(1) לחוק), התשס"ז - 2007 (להלן: "תקנות ההלוואות") - תחולת החוק תהיה עד לסכום של 1,197,707 ₪ - איחדה הנתבעת את התובעת עם יתר הלווים באופן מלאכותי מבלי ליצור הבחנה בין הלווים ובין מטרות ההלוואה השונות והכל על מנת להיות מוחרגת מהוראות החוק ולאפשר לה גבית ריביות נשך שלא כדין. עוד נטען כי הכללת התובעת יחד עם חברת בונים ומוגנים תחת מעטה הסכם אחד, הגם שהתובעת לא החזיקה במניות בחברה או בתפקיד ביצועי בה ולא היה לה כל עניין בה, נועדה לעקוף את מגבלות הוראות החוב ולאפשר גביית ריבית אסורה ומלבד כך מלמדת חיזוק לטענותיה של התובעת ולפיהן מעמדה הוא של ערבה ולא לווה.
41. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי אמנם נקבע בהסכם ההלוואה כי לאור גובה ההלוואה לא יחולו הריביות החלות בהתאם להוראות סעיפים 5 ו - 6 לחוק אשראי הוגן ואולם, עבורה - כלווה בלתי מקצועי דובר ב"שפת סימנים". לטענת התובעת, לאור הוראות אלו, גבתה הנתבעת ריבית בשיעור 14%, שעה שבמועד החתימה על ההסכם הריבית המותרת בהתאם לסעיף 5 לחוק אשראי הוגן עמדה על שיעור 7.9% בלבד.  יתרה מכך, נטען כי הנתבעת ציינה כי גובה הריבית הוא בשיעור 14% אך בפועל גבתה יותר מכך, בין היתר הואיל וחייבה את התובעת בצירוף מע"מ , בפיצויים מוסכמים וכן, העמידה סכומים בקיזוז ריביות מראש.  זאת ועוד, לטענת התובעת, בגין עריכת ההסכם גבתה הנתבעת בהמחאה לפקודתה סכום מופרז ובלתי פרופורציונלי העומד על סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ - סכום המבטא ריבית אסורה נוספת.
42. זאת ועוד לטענת התובעת התחוור לה בדיעבד כי בהתאם לתנאי ההסכם, ככל שלא יועמדו הבטוחות במועד, הרי שגם ככל שלא תועמד ההלוואה, יראו את מועד החתימה על ההסכם כמועד מתן ההלוואה בכל הנוגע לתשלום הריבית. נטען כי תנאי זה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד העומד בסתירה להוראות החוק.
43. לטענת התובעת, בנסיבות המתוארות - שומה על בית המשפט להתאים את הריביות בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק אשראי הוגן.
44. לחלופין טוענת התובעת כי הנתבעת התרשלה כלפיה עת העמידה הלוואה על שמה שלא נועדה עבורה אלא עבור חברה אשר הנתבעת ידעה שהיא משוללת כל פעילות עסקית או יכולת להחזר הכספים. נטען כי הנתבעת הוסיפה והתרשלה עת המשיכה והעמידה הלוואות חוזרות ונשנות, הגם שהיה ברור לה כי הכספים נועדו להשבת ריביות עבורה ולא למטרות עסקיות אמיתיות.
45. נטען כי האמור חמור במשנה תוקף הואיל ולצורך הבטחת פירעון ההלוואות, שועבדה דירת המגורים בבעלות משותפת לתובעת ולבעלה, המשמשת כבית חולים פרטי לבנה בן 10 של התובעת שהוא נכה בשיעור - 100%.
46. נוסף על כך נטען כי העמדת ההלוואה לטובת כיסוי המשכנתא לבנק לאומי נעשתה בחוסר תום לב וללא היגיון כלכלי שעה שהנתבעת מסתירה מהתובעת את פשר הצורך בכיסוי המשכנתא ובתנאי ריבית גרועים בהרבה מאלה של המשכנתא ובכך גרמה הנתבעת לתובעת לנזקים אותם יש לאפשר לתובעת לקזז. אשר לכך, נטען על ידי התובעת כי מחזור ההלוואה לא היטיב עמה- כפי שהוצג לה תוך הטעייתה, אלא שהוא ייקר את ריביות הבנק, הואיל והנתבעת גבתה ריבית בשיעור 14% אל מול ריבית ממוצעת בשיעור 6.75% אותה גבה הבנק.  כל זאת, כנתמך לטענת התובעת בחוות דעת אשר הוגשה על ידה.
47. התובעת מוסיפה וטוענת כי בהינתן שההלוואה נעשתה בכפוף להיתר עסקא, הרי שהואיל ולא היתה כל עסקה והכספים נועדו לגלגול הלוואות ותשלום ריביות לנתבעת או הואיל והעסקה לא הפיקה רווחים - הרי שהתובעת פטורה מהשבת הכספים. אשר לכך ובכל הנוגע למשמעות "היתר עסקא" מפנה התובעת לפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 8896/03 יצחק וולך נ' עמירון סי.טי.אל מימון והשקעות בע"מ (28.12.2004) (להלן: "עניין וולך"), שם הבהיר בית המשפט העליון כי היתר עסקא היא דרך לפתרון האיסור הקיים בדין הדתי על נטילת ריבית.  זאת משהיתר העסקא משווה למתן ההלוואה אופי של שותפות, כאשר הלווה חייב בתשלום אחוזים מרווחיו.  בהתאמה, נטען כי מקום בו לא קיימים רווחים מהעסקה, הרי שהלווה פטור מתשלום הריבית.  בכל הנוגע למשמעות היתר עסקא במקרה דנן, צירפה התובעת את תצהירו של הרב ברונפמן, אשר חיווה דעתו כי לאחר עיון בהסכמי ההלוואה, המשמעות ההלכתית של היתר עסקא היא שהואיל והעסקה לא הייתה רווחית, הרי שעל התובעת לשלם לכל היותר את קרן ההלוואות בסך של 4,170,000 ₪, בניכוי הסכומים ששולמו.  אשר לכך, מפנה התובעת להצהרת הנתבעת ובהתאם לה היקף התשלומים שבוצעו על ידי הלווים עמד על סך של 1,954,497 ₪ ושמשכך, נטען כי לכל היותר על הלווים לשלם סך של 2,215,503 ₪.  לטענת התובעת, הרב ברונפמן התייצב לדיון ההוכחות ואולם, הנתבעת סירבה לחקור אותו, תוך טענה כי תצהירו מהווה חוות דעת שאינה ערוכה כדין ומשכך, אינה קבילה.  לטענת התובעת, יש לדחות טענתה זו של הנתבעת הואיל ובהתאם לכלל המשפטי, כאשר בעל דין בוחר שלא לנצל את זכותו לחקירה נגדית של מצהיר או עד הרי שמחדלו זה מלמד על כך שהעדות הכתובה נותרה ללא הפרכה ומשכך, יש לאמצה.  עוד נטען כי ככלל פגם צורני בחוות דעת או אי התאמה להוראות פקודת הראיות, לא יפגמו בקבילותה למעט במקרים חריגים וכי ממילא בית המשפט מוסמך להורות לבעל דין על תיקון פגמים צורניים בחוות הדעת- כגון על דרך חקירה באזהרה.  נטען כי אין בהסתייגות דיונית ולפיה חוות הדעת אינה ערוכה כדין, אשר לא גובתה בחקירה נגדית, כדי לשלול את קבילותה של חוות הדעת.  עוד טוענת התובעת כי חזקת אימוץ העדות מכוח הפסיקה, בשל המחדל מחקירת המצהיר, גוברת על ניסיון מאוחר לטעון לפגם צורני.  לאור זאת, נטען כי יש לקבל את חוות הדעת של הרב ברונפמן לעניין זה.
48. עוד נטען על ידי התובעת כי יש לדחות את טענתה של הנתבעת ולפיה אין ליתן תוקף לסעיף "היתר העסקא" הקיים בהסכם. אשר לכך, נטען כי מתוך העדויות עולה כי פלדמן ביקש להוסיף את הסעיף להסכם והנתבעת מצידה הסכימה להוספת הסעיף.  אשר לכך, העידו העדים מטעם הנתבעת כי הסכימו להוספת הסעיף, הגם שלא הבינו את משמעותו - והואיל וסברו כי התוספת ולפיה מדובר בסעיף אשר הוסף מטעמים הלכתיים ולא מסחריים וכן הקביעה ולפיה במקרה של סתירה בין הוראות סעיף זה לבין הוראות ההסכם תגברנה הוראות ההסכם - ממילא מרוקנות סעיף זה מתוכן.  לטענת התובעת את טענותיה אלו של הנתבעת - ולפיה לאור ציון הסייגים בסעיף אין ליתן לו תוקף - יש לדחות ממספר טעמים: ראשית, משאין חולק כי הסעיף הוסף לפי דרישת פלדמן ועל מנת להימנע מאיסור ריבית.  אשר לכך, נטען כי משהנתבעת הודתה כי זו הייתה תכלית הסעיף, הרי שככל שסברה כי אין לו כל תוקף - היא הטעתה את הלווים ולמצער אלו טעו, הואיל וסברו שמדובר בסעיף תקף.  נטען כי בכל מקרה מדובר בטענה בחוסר תום לב, שהרי חזקה על צד להסכם שאינו מכניס סעיף להסכם אשר הוא סבור שאין לו כל משמעות וככל שעשה כן בכוונת מכוון ולפיה לא ינתן תוקף לסעיף - הוא פעל בחוסר תום לב.  עוד נטען כי תימוכין לטענות התובעת ולפיהן הייתה לצדדים כוונה ליתן לסעיף זה תוקף מחייב, ניתן למצוא במחיקת טקסט על סעיף זה הכולל את המילים: "מובהר לענין סעיף זה כי סעיף זה התווסף להסכם על פי בקשת הלווה מטעמים הלכתיים בלבד ולא מטעמים מסחריים והאמור בסעיף זה אינו נוגס או פוגם או ממעיט או פוגע או מפחית מהתחייבויות הלווה כלפי המלווה" - מחיקה לידה הוסיפה הנתבעת את חתימתה.  לטענת התובעת, גרסאות עדי הנתבעת באשר למחיקה לא היו קוהרנטיות.  באשר בתחילה נטען כי פלדמן ביצע את המחיקה ואולם, העד מטעם הנתבעת לא ידע להסביר מדוע חתימת הנתבעת מופיעה ליד המחיקה.  עוד נטען כי בהסכם מיום 1/3/21 לא מופיעה חתימת הנתבעת ליד המחיקה ומשכך, הנתבעת לא הסכימה למחיקה.  דא עקא, שטענתה זו של הנתבעת עומדת בסתירה לכך, שהנתבעת הייתה זו אשר הציגה הסכם זה הכולל מחיקה- קרי הביעה הסכמתה לאמור בו.  עוד נטען כי ממילא כל גרסת הנתבעת באשר למחיקה ומשמעותה נפקדה מתצהירי הנתבעת.
49. נוסף על כך, טוענת התובעת לעניין זה, כי אין ממש בטענת הנתבעת ולפיה אין ליתן תוקף לסעיף משנקבע בו מפורשות כי במקרה של סתירה בין הוראות הסעיף לבין תנאי ההסכם, יגברו תנאי ההסכם. אשר לכך, נטען תחילה כי ממילא סעיף היתר העסקה אינו סותר הוראה מהוראות ההסכם, שכן תשלומי הריביות נקבעו למקרה של צבירת רווחים והמקרה לו כיוון היתר העסקה נועד למנוע תשלומי ריביות במקרה של הפסד כספי - כפי שקרה כאן.  עוד נטען כי ממילא, ככל שאמנם קיימת סתירה הדורשת פרשנות, הרי שיש לפרש את ההסכם לרעת הנתבעת, אשר ניסחה אותו ולבסוף נטען כי אין לקבל לעניין זה את טענת עדי הנתבעת ולפיה לא הבינו את הסעיף - בהינתן שמדובר בעורכי דין מנוסים, אשר ניסחו את ההסכם במו ידיהם ומשכך, לא יעלה על הדעת להישמע לטענתם זו.
50. לחלופין טוענת התובעת כי הואיל ולא קיבלה כספים לכיסה, הרי שהיא פטורה מהשבת סכומי ההלוואות, למעט סכומים שיוכח כי הועברו לחשבונה או לצרכיה. עוד נטען בכל הנוגע לסכומי ההלוואה שניתנו לצורך סגירת המשכנתא, כי הסכומים אשר שולמו כריביות בסך כ - 2,600,000 ₪ - מהווים השבה לסכומים אלו.  עוד לחלופין, נטען כי התובעת היא דיירת מוגנת, הואיל והנתבעת לא הסבירה לה בצורה אקטיבית את התחייבויותיה על פי שטרי המשכנתא שנחתמו על ידה, אלא בחרה להפנות אותה לעו"ד יונה וינדר, אשר לא הבהיר לה את פשר הזכויות עליהן היא נדרשת לוותר.
51. לאור כל האמור- נטען כי דין הסכם ההלוואה ונספחיו וכן, שטרי המשכנתא אשר נחתמו על ידי התובעת - בטלות. כפועל יוצא מכך, נטען כי יש להורות על מחיקת המשכנתא אשר נרשמה על זכויות התובעת בדירה לטובת הנתבעת.  לחלופין התבקש בית המשפט להורות כי התובעת היא דיירת מוגנת בדירה על כל המשתמע מכך בהתאם לדין.

טענות הנתבעת;

52. לטענת הנתבעת דין טענותיה של התובעת ותביעתה להידחות מכל וכל ויש להשית על התובעת הוצאות משפט ריאליות, המביאות לידי ביטוי גם את הנזק הכספי הנובע מנקיטת התביעה על ידי התובעת, כמו גם משיכת ההליך והכל שעה שהתובעת ממשיכה להתגורר בדירה נשוא הדיון ואינה משלמת דבר לנתבעת.
53. לגופם של דברים מדגישה הנתבעת כי התביעה נסבה רק על זכויותיה של התובעת בדירה - קרי רק על מחצית מהזכויות בדירה זו. זאת הגם שהבטוחות לפי הסכם ההלוואה כוללות גם את דירה מספר 5, המוחזקת על ידי גולדברג.  לטענת הנתבעת, טענותיה של התובעת במסגרת התביעה דנן - בדבר חוסר מעורבות, חוסר ידע, חתימה בלא בירור וכיוצא באלו - עומדות בסתירה לעמדה אשר בה נקטה התובעת בהליך המשפטי בעניין גולדברג, במסגרתו - הגם שאין חולק כי לא הוצגה ולו חתימת התובעת על איזה מסמך המקנה זכויות לגולדברג - טענה התובעת, תוך שהיא מגלה בקיאות - כי גולדברג אמנם רכשו את הדירה מאת פלדמן וכי יש ליתן תוקף לעסקה עם גולדברג.  נטען כי התנהלותה הלא הגיונית של התובעת עומדת אף בסתירה לכך, שהבניין בו נמצאות הדירות המשועבדות, הוא בניין אשר - במסגרת פרויקט תמ"א 38, אשר בוצע על ידי פלדמן עצמו כקבלן - הוספו לו בסך הכל עוד חמש דירות, מהן שלוש דירות נמכרו על ידי התובעת ועל ידי בעלה.  קרי, התובעת עצמה חתמה על הסכמי מכר של שלוש דירות ועל כלל המסמכים הקשורים בהסכמים אלו - בקשות לרישום הערות אזהרה, שטרי משכנתא וכיוצא בכך.  ודוק- הנתבעת מפנה לחקירתה הנגדית של התובעת במסגרתה לא זכרה כי חתמה על מסמכים הקשורים במכירת הדירות ואולם, לטענתה מדובר בעדות שאינה הגיונית, שהרי מדובר במכירת דירות לאנשים שהם שכניה של התובעת מזה שנים.

זאת ועוד, הנתבעת מפנה לכך, שבניגוד לגרסתה באשר לחתימותיה נשוא הדיון כאן - זכרה התובעת בפירוט, בחקירתה הראשונה בהליך זה (אשר התקיימה ביום 26/6/23 במסגרת בקשתה לצו מניעה) את פרטי חתימתה על המשכנתא לבנק לאומי - לרבות כי נסעה לסניף בירושלים, שוחחה עם הבנק, נסיבות חתימתה וההסברים שניתנו לה.  נטען כי לעומת זאת בחקירתה הנגדית ביום 22/5/25 בהליך העיקרי, שכחה לפתע התובעת את פרטי הלוואה זו ולבסוף רק אישרה כי אמנם נסעה לפחות פעם אחת לסניף בירושלים לשם לקיחת ההלוואה.  עוד בנוגע למשכנתא לבנק לאומי - משנשאלה התובעת מה היה קורה לו לא הייתה עומדת בהחזר המשכנתא, שללה את זכותו של הבנק לפנותה מדירתה וטענה כי רק ככל שהייתה מוכרת את הדירה היה עליה להשיב את יתרת המשכנתא וכי עד אז היו מתווספות על החוב רק ריביות.