חרף הסתייגותי מעצם הניסיון ליצור הפרדה מוחלטת בין הנושאים השונים, אתייחס להלן לנושאים שהועלו בעתירת המדינה בזה אחר זה.
האם יש מקום להגדרה אחידה ונוקשה של עובד, שלעולם היא הבסיס להכרה ביחסי עובד מעביד?
- הדרישה להגדרה נוקשה ואחידה - היא התשתית עליה נשען כל בנין העתירה. קווי המתאר של העתירה הם כדלקמן: קיימת הגדרה אחידה וחד משמעית לעובד, איש מהמשיבים אינו נכלל בהגדרה זו שעל כן - "אין חולק שלא בעובד עסקינן" (אמירה מכוננת בטיעוני העותרת הנשענת על התיזה שקיימים מבחנים מסוימים שהם ורק הם כשרים). משכך - לא קמה סמכותו של בית הדין לעבודה שתחומה כאמור בתחומיו של סעיף 24 לחוק הדורש יחסי עובד מעביד. טול את הקביעה כי רק עמידה במבחנים מסוימים ומוגדרים תקנה לפלוני מעמד עובד - ואין לקביעה כי "אין חולק שלא בעובד עסקינן" על מה שתסמוך. עמדתה של המדינה מחזירה אותנו להשקפה שהיתה קיימת ואומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בשנים הראשונות לקיומו, אולם נזנחה זה מכבר, וזאת הן בפסיקה והן בכתיבה המשפטית. בפרשת סרוסי - סוקר הנשיא ברק את המעבר שבו התאפיינה הגדרת 'עובד-מעביד' מהגדרה אוניברסלית שהיא בבחינת "טרמינוס טכניכוס" שאפיינה את הגדרת עובד מעביד בתחילת הדרך, לבין ההכרה בכך שמדובר ב"מושג מורכב הכולל בחובו מבחנים שונים שיש ליתן להם משקל שונה" (פרשת סרוסי פסקה 6). המעבר - אין משמעותו כי כל הנורמות והמבחנים שהיו ידועים ומקובלים נעלמו חלפו מן העולם ויש להתעלם מהם, אלא כי לצידם יש וצריך לתת מקום גם להתפתחויות שחלו, למושגים חדשים, "ולמושגיות החדשה" המשרתת את המטרה החברתית שהמשפט נועד להגשים (שם עמ' 827). במאמרו, מסכם גולדברג, נשיא בית הדין הארצי לעבודה (כתוארו אז) את הסוגיה כדלקמן: "לביטויים רבים, לרבות הביטויים 'עובד' ו'מעביד', אין משמעות אוניוורסלית. כתוצאה מכך, גורסת שיטתנו המשפטית שיש לפרש ביטוי שבחוק בהתאם למטרה שאותו חוק נועד לשרת. כלל זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, חלקם מתייחסים ישירות לשאלה אם פלוני הוא 'עובד'. אף בתי הדין לעבודה אימצו דרך פרשנית זו. ... במדינות שונות מצויה בקודקס האזרחי הגדרה זו או אחרת של המושג, אולם מנסיונן של אותן מדינות עולה, 'כי אין באותן הגדרות כדי ליתן תשובה למקרי גבול ואין בהן, על כן, כדי לשחרר את בתי המשפט מהצורך להשיב על השאלות כפי שהן מתעוררות בחיי יום-יום של המציאות הכלכלית-חברתית.'" (שם בעמ' 23-25).