ואולם, לא תמיד כך הוא. הנה-כי-כן, סמכותו של בית הדין לעבודה תולה עצמה - כהוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה - לא בסעד אלא במהות:
בקיום יחסי עובד ומעביד; ומשנתקיימו יחסי עובד ומעביד, רשאי תובע בבית דין לעבודה לתבוע כל סעד שבית הדין מוסמך ועשוי ליתן. סמכותו של בית הדין לעבודה אינה דומה, איפוא, לסמכותו של בית-משפט השלום: סמכותו של אחרון נקבעת על-פי הסעד, סמכותו של ראשון נקבעת על-פי מהות היחסים בין התובע והנתבע. ראו עוד: בית דין גבוה לצדק 675/84 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 13." (עמ' 666-667).
יחסי עובד ומעביד - לא קיימים בענייננו. המדינה מונה בעתירתה שורה ארוכה של הבדלים בין נבחר ציבור לבין עובד על פי המבחנים המקובלים והראויים לדעתה, כאשר המסקנה המתבקשת, לשיטתה, היא כי אין לראות בעובד ציבור עובד. לאותה מסקנה ניתן להגיע גם על פי פרשנות תכליתית של החוק (הכל לשיטת המדינה). תכליתו של חוק בית הדין לעבודה הינה להקים טריבונל המתמחה במשפט העבודה על כלליו ודיניו המיוחדים. כאשר יש להחיל את המשפט המנהלי (כנטען לגבי עובדות שני התיקים שבפנינו) אין יתרון לבית הדין לעבודה, וממילא אין לו סמכות (סעיף 114 לעתירה).
- בעמדתה של המדינה כפי שהובאה לעיל, כרוכים מספר נושאים כאשר נושא אחד אחוז בעקבו של רעהו לעיתים בלי יכולת להפרדה ביניהם. השאלות הם לעיתים שאלות מעגליות כשקִטְלוּג המעמד, שאלת הסעד, ותכלית החקיקה משתלבים זה בזה ולא בהכרח עומדים זה לאחר זה בסדר מסוים כפי שמבקשת העותרת.
כשלעצמי - ספק בעיני אם ניתן ליצור אותה דיכוטומיה ברורה וחדה שהיא הבסיס לטעונה של המדינה, בין קניית הסמכות לפי החוק, לבין הסעד המבוקש. במיוחד כך אם אנו יוצאים מהנחת היסוד כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת רסמי (ובאסמכתאות הכלולות בה) דהיינו, כי יחסי עבודה הם עניין דינמי ומתפתח, מסגרות העבודה משתנות, זמנים חדשים מולידים מסגרות חדשות שעל כן יתכן כי גם מי שלא הוכר בעבר כעובד, יזכה לשינוי הסטטוס והכרה כעובד, כשלצידה האפשרות להכיר בהיותו עובד לעניין פלוני, ולא להכיר בכך לעניין אלמוני. מילת המפתח היא פלקסיביליות ובחינה עניינית - ואלה אינן מתיישבות כאמור עם דיכוטומיה בין שאלת המעמד ליתר מרכיבי התביעה (כל תביעה). עיון בעתירה שבפנינו יצביע על כך שגם המדינה אינה דבקה, שמא משום שהדבר אינו אפשרי, באותה הפרדה סטרילית בין שאלת הסטטוס - לבין הנושאים הנוספים שעולים במקרה זה או אחר. כך למשל, בהתייחס לנושא תכלית חקיקתו של החוק (כתומך בטענה שאין לבית הדין סמכות לדון בשכרם של נבחרי ציבור) מצביעה המדינה על כך שאין מקום להכיר בסמכות מקום שנדרש להחיל את כללי המשפט המנהלי (שהרי מומחיותו של בית הדין לעבודה הוא במשפט העבודה). ומהי טענה זו, אם לא הצצה קדימה, אל הסעד המבוקש, והשאלות שיהיה צורך לדון בהן כדי להגיע למסקנה אם מן הראוי להעניק אותו.