גישה זו תופסת גם לעניין משמעות הדיבור 'עובד' ו'מעביד' בחוקי העבודה והבטחון הסוציאלי. אין כל סיבה להניח מראש כי בכל חוקי העבודה והבטחון הסוציאלי יש למונחים אלה משמעות אחת ויחידה" (ראו בית דין גבוה לצדק 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 653)." (עניין סרוסי בעמ' 828 פסקה 9).
ובלשונו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין:
"... לא זיהיתי כל כורח אפריורי הכופה אותנו ליתן למושג "עובד" אותה משמעות עצמה בכל שטחי המשפט כולם".
בהמשך, מגיע הנשיא ברק למסקנה שקיומו של קשר חוזי - אינו תנאי בלעדיו אין לקיומם של יחסי עובד מעביד, זאת בין היתר משום שתבניתם של יחסי העבודה משתנה עם הזמנים.
"כמובן, ברוב רובם של המקרים קשר חוזי בין מעביד לעובד יאפיין את יחסי העבודה. עם זאת, איני משוכנע כלל ועיקר כי יש להעמיד את קיומו של קשר זה כתנאי חיוני, בלעדיו אין, לקיומם של יחסים אלה (ראו גם טדסקי, "הסכמי המינהל הציבורי עם הפרט", משפטים יב 244 ,227 (תשמ"ב)). אכן, יחסי העבודה הם דינמיים. יחסי עבודה חדשים נוצרים. צורות העבודה משתנות.
יחסי העבודה משתנים. מודלים חדשים של מערכות עבודה נוצרים (ראו פרשת מור, עמ' 651, וכן מ' מירוני "מיהו המעביד - הגדרת יחסי עובד-מעביד בתבניות העסקה מודולאריות", עיוני משפט ט 505 (תשמ"ד)). כל אלה מחייבים גמישות בהגדרת המושגים "עובד" ו"מעביד". גמישות כזו אינה מתיישבת עם קביעת הצורך בקשר חוזי כתנאי חיוני. אכן, "המבחן המעורב" - אשר במרכזו מבחן ההשתלבות - מבוסס על קיומם של מרכיבים שונים, אשר ביניהם יש לאזן. מבחן זה אינו עולה בקנה אחד עם הצבת תנאי סף שבלעדיו אין." (עניין סרוסי, עמ' 832 פסקה 15).
לצד ההשקפה שהובאה לעיל, דהיינו כי אין בהכרח צורך בקיומו של קשר חוזי כתנאי ליחסי עובד מעביד, ערך הנשיא ברק אבחנה נוספת לעניין הקשר החוזי. אבחנה נוספת זו עומדת למעשה בבסיסו של פסקי הדין בעניין רסמי בשתי הערכאות. האבחנה היא כי נושאי משרה מכוח דין הם עובדים "דו מהותיים". קיומה של מערכת יחסים מכוח המשפט הציבורי אינה מונעת את קיומה במקביל של מערכת יחסים נוספת בעלת אופי חוזי בתחום המשפט הפרטי. מעמדם של הפועלים מכוח דין (ולענייננו נבחרי ציבור) מתאפיין ב"דואליות נורמטיבית" שמאפשרת החלת "חוקי המגן" כולם או חלקם גם עליהם. ההכרה בדואליות הנורמטיבית - היא בדיעבד הציר סביבו, כאמור סבו פסק הדין בעניין רסמי והדברים יובהרו בהמשך. על בסיס האבחנות הנ"ל ולאחר שהגיע למסקנה כי התוכן שיש ליצוק לתוך המושגים עובד ומעביד יכול להשתנות וצריך להתאים עצמו למסגרת הקונקרטית הנבחנת - עבר הנשיא ברק לבדוק את השאלה האם לעניין ביטוח אבטלה יש רלוונטיות לעובדה שמדובר במשרה מכוח חוק (בהבדל מהסדר חוזי בין הצדדים). בדיקה זו הניבה את המסקנה כי "התכלית המונחת ביסוד ביטוח אבטלה אינה מתיישבת עם הגישה, כי מי שהועסק מכוח הדין אינו מבוטח בביטוח אבטלה. הטעמים המונחים ביסוד ביטוח האבטלה חלים באותה מידה הן לעניין מי שמועסק מכוח הדין והן לעניין מי שמועסק שלא מכוח הדין". בדומה לכך הגיע בית הדין לעבודה למסקנה בענייננו כי כשמדובר בהגנה על השכר - יש לראות גם בנבחר ציבור כעובד, "ההלכות הללו חלות לא רק על היחסים עם המוסד לביטוח לאומי אלא גם על חלותם של חוקים אחרים על יחסי העבודה" (עמ' 8 לפסק דינה של השופטת א' ברק -אוסוסקין של בית הדין הארצי). הנשיא אדלר ניסח את הדברים באופן חד שאינו משתמע לשתי פנים: "בהתאם לתכליתו של חוק הגנת השכר כפי שעמדתי עליה בין היתר בעניין צדקא, צריך שיחולו על נבחר ציבור הוראות מסויימות מחוק זה, הן ההוראות שעניינן בחובה לשלם שכר ובחובה לשלמו במועדו".
- המדינה טוענת בעתירתה כי הדרך שהלך בה בית הדין - שגויה והיא הובילה אותו למסקנה שגויה. בית הדין בחן את הסעד המבוקש, קרי הגנה על שכר העבודה שלו ראויים (או לא ראויים) רסמי ונחמני והגיע למסקנה כי סעד זה מן הראוי שינתן גם לנבחרי ציבור, ומכאן סמכותו לדון בתביעות. אלא שאת סמכותו, כך לשיטת המדינה, קונה בית הדין מכוח קיומם של יחסי עובד ומעביד כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק. רק לאחר שיובהר קיומם של אלה - תבחן שאלת הסעד. "כדי שיוכל נבחר ציבור לבוא בשעריו של בית הדין לעבודה עליו להקדים ולהוכיח קיומם של יחסי עובד ומעביד וקיומה של עילה שמקורה באותם יחסים כחלק מטיעון הסמכות. העדרם של אלה חוסם את תביעתו בשל משוכת הסמכות..." (סעיף 113 לטיעוני העתירה). המדינה נסמכת לעניין זה על עניין חלמיש, שם נאמר מפי השופט מ' חשין כי:
"אכן, יש שסמכות בית משפט נקבעת על-פי הסעד המבוקש. כך היא, למשל, סמכותו של בית-משפט השלום לעניינן של תביעות לתשלום כסף, וכך היא סמכותו בדבר חזקה או שימוש במקרקעין (סעיפים 51(א)(2)ו(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב התשמ"ד-1984). ראו, למשל: ערעור אזרחי 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא (3) 561, ו-ערעור אזרחי 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1(הנזכרים בחוות דעתו של השופט ברק).