בית דין גבוה לצדק 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם – הנהלת בתי המשפט - חלק 13

תוך אימוץ התיזה כי זמנה של ההגדרה הנוקשה והמתמטית עבר ו"הגישה הרווחת כיום הינה כי המושג 'עובד' הינו מושג מורכב, הכולל בחובו מבחנים שונים, להם יש ליתן משקל שונה.  אין בית הדין נזקק למבחנים כאל אמות מידה מוחלטת, אלא שכל מבחן מהווה סממן.  ואל ההכרעה מגיע בית הדין, לאחר שקילת מצבור הסממנים שבכל אחת מכפות המאזניים" (דיון בית דין ארצי לעבודה נב/254-3 פריץ נ' מפעל הפיס, פד"ע כו 372)" (עניין סרוסי, בפסקה 6) - אינני סבורה כי ההבדלים דלעיל, כל אחד מהם בפני עצמו או כולם יחד, יכולים להוות מחסום בפני הכרה במי משני המשיבים בעתירה שבפנינו כעובד.  המסקנה אליה הגיע בית הדין לעבודה על שתי ערכאותיו היא שמדובר בדואליות נורמטיבית.  המשמעות המעשית היא כי בנושאים מסוימים הסמכות תהיה לבית הדין לעבודה (למשל כאשר מדובר בתשלום שכר) ולעניין זה היחסים יחשבו כיחסי עובד מעביד.  היבטים אחרים של אותה מערכת יבחנו בערכאות אחרות, כך למשל, הפסקת כהונה של סגן מועצה, בחירתו וכיוצא בזה.  השקפה זו מקובלת עלי.  אין כל סיבה שנבחר ציבור לא יזכה להגנה ממנה נהנה כל עובד אחר על שכרו.  כפי שצוין לעיל, בית הדין הארצי לעבודה הפנה בעניין זה לעניין צדקא בו נקבע כי התשובה לשאלה אם פלוני לעובד יחשב תקבע על פי תכליתו של החוק המגן שמכוחו הוגשה התביעה.  העותרת טוענת כי עצם הפניה לחוק המגן לצורך הכרעה אם פלוני לעובד תיחשב שגויה ובכך היא רואה את השגיאה בפסקי הדין של בית הדין לעבודה על שתי ערכאותיו.  הדרך בה היה על בית הדין ללכת, כך לשיטת המדינה, היא לדון קודם בשאלה האם מתקיימים יחסי עובד מעביד ורק לאחר קביעה כי אכן מדובר בעובד יש לבחון מה הסעד אותו הוא מבקש.  אינני מקבלת טענה זו.  הדרישה לבחינה אנליטית של מעמדו של מי שהגיש את התביעה והגדרתו כעובד במנותק מהסעד לו הוא עותר איננה אלא צורה אחרת של דרישה להגדרה מתמטית נוקשה של יחסי עובד מעביד.  תוך יציאה מנקודת הנחה כי זמנה של ההגדרה הנוקשה חלף עבר לו, ואנו חיים במציאות ובעידן של יחסי עבודה מורכבים הלובשים ופושטים צורה, הדעת נותנת כי יעשה שימוש בכל כלי אפשרי לרבות בחינת הסעד המבוקש כדי להכריע בשאלה האם פלוני לעובד יחשב.  העותרת הפנתה בעניין זה לעניין חלמיש, שם נידונה השאלה האם הרב הראשי של שירות בתי הסוהר הינו עובד לצורך בחינת פיטוריו משירות בתי הסוהר.  בית המשפט שם אכן קבע כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעתו של העותר אולם זאת, בשל קיומו של סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר [נוסח משולב], התשל"ב-1971, דמ"י 459 (להלן: פקודת בתי הסוהר) אשר קבע במפורש כי: