להלן ההתייחסות להבדלים שמנתה המדינה:
- הזכאות לשכר עבודה - כאמור הדגש הוא על כך כי הזכאות איננה מובנת מאליה והיא מותנית בעמידה בדרישות שהותוו בדרישות חוזר של משרד הפנים. לא נראה לי כי יש ממש באבחנה זו. השאלה היא כיצד יוגדר "התוצר" הסופי שיקבל מבצע העבודה לידיו בסופו של יום ולא השלבים שקדמו לכך. העותרת טוענת, בהקשר זה, כי עצם השימוש במושג שכר אינו מביא את הדיון בו בהכרח לפתחו של בתי הדין לעבודה שהרי "קיימים סוגים רבים של שכר כגון שכר טרחה המשולם לעורך- דין, שכר לימוד וכיו"ב" (סעיף 67 לעתירה). אכן כך. המילה "שכר" איננה מכתיבה בהכרח את הערכאה שתדון בה, אלא שלענייננו מדובר אכן בשכר עבודה, והדוגמאות שהובאו לעיל אינן רלוונטיות. משנקבע כי התמלאו התנאים, נבחר ציבור, כמוהו כמו כל עובד אחר, יקבל לידיו שכר עבור עבודתו. לפיכך, לעניין חוק הגנת השכר המקום בו תתבררנה תביעותיו, אם תהינה לו כאלה, צריך להיות בית הדין לעבודה. זכאות מוחלטת לשכר עבודה, בהבדל מזכאות המותנית בהתמלאותם של תנאים מסוימים, היא חלק מיחסי העבודה שבין נבחר הציבור לבין מי שאמור לשלם את שכרו. הגוף המשלם את שכר העבודה הוא המעביד. השאלה המתבקשת היא מה היתה עמדתה של העותרת לו היה מדובר בנבחר ציבור, שזכאותו לרבות תקופת הזכאות, איננה שנויה במחלוקת אלא ששכרו אינו משולם מסיבות כאלה ואחרות? על שאלה דומה ענה בית המשפט המחוזי בתל-אביב השופט ג' קלינג בקשות שונות אזרחי (תל אביב) 64634/99 חאג' יחיא עבד אל רחים נ' עו"ד שלום זינגר ([פורסם בנבו] ניתן ביום 24.1.00) וכך נאמר:
"תכלית ההרתעה שבחוק הגנת השכר באה להבטיח כי השכר ישולם במועדו. לענין זה אין מקום להבחין בין עובד המועסק על פי חוזה לבין נבחר ציבור, הזכאי לשכר ואשר אינו מקבלו במועד. ביחוד כך הוא לגבי נבחר ציבור המקבל קצבה, לאחר פרישתו מתפקידו. אם עוד ניתן היה לשקול מעמדו לענין זה של ראש רשות מכהן, האחראי לתשלום השכר על ידי הרשות, הרי כאשר מדובר במקבל קצבה שונה הדבר. מקבל קצבה תלוי בקבלתה במועצה, ממש כמו כל עובד אחר. יתכנו אף מקרים שבהם תהיה חשיבות יתירה להחיל את הגנת השכר על נושא משרה המקבל קצבה, כדי להגן על זכותו לקצבה המשולמת לו על ידי רשות מקומית הנשלטת בידי יריביו בעבר" (פסקה 6).
בפרשת סרוסי שהיא כאמור פסק הדין המנחה אמר הנשיא ברק, בין היתר:
"הטעמים המונחים ביסוד ביטוח האבטלה חלים באותה מידה הן לעניין מי שמועסק מכוח הדין והן לעניין מי שמועסק שלא מכוח הדין. אכן, גם מי שמועסק מכוח הדין - כגון העותר שלפנינו - איבד את מקור מחייתו לאחר שנאלץ לעזוב את עיסוקו; גם על רמת חייו שלו יש להגן; גם על קיומו שלו בכבוד יש לשמור. האופן בו החלה ההעסקה אינו רלבנטי כלל לצורך בתמיכה למי שאיבד את פרנסתו" (עמ' 832).