הדברים שם נאמרו ביחס לתכלית המונחת ביסוד ביטוח האבטלה. הם נכונים על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהגנה על משכורת.
- האמור לעיל, יש בו משום תשובה למאפיינים המבחינים הנוספים אותם מנתה העותרת. לא היקף המשרה, ואף לא קיומו או היעדרו של פיקוח על הימצאותו של הנבחר במקום עבודתו או העובדה שהעבודה מתבצעת לעיתים במקביל לעבודה אחרת אותה מבצע עובד הציבור (כגון בעניינו של רסמי אשר ביצע את עבודתו במקביל לעבודתו בבית ספר עליה קיבל משכורת) אינם שוללים את הצורך של מי שמבצע עבודה באותם תנאים בהגנה על משכורתו. ההכרה במורכבות של יחסי העבודה האפשריים היום בכך שחלף עידן המסגרות הנוקשות, ועבודה יכולה להתבצע בכל מקום ובכל שעה, מחייבת גם הכרה בצורך בהגנה על עבודה שבוצעה בכל אחת מאותן מסגרות גמישות. כך למשל, אין כל סיבה כי מי שעובד אצל שני מעבידים, אפשרות שהוכרה בפסיקה (וראה לעניין זה ערעור אזרחי 158/68 כונס הנכסים הרשמי נ' ויוה אינטרנשיונל בערעור מיסים בפירוק, פ"ד כב(2) 871 (1968)), לא יזכה להגנה מלאה על משכורתו ללא קשר לשעות בהן מתבצעת העבודה בכל אחד ממקומות העבודה. קבלת התיזה המרכזית העומדת בבסיס פסק הדין בפרשת סרוסי, קרי כי המבחן הוא פונקציונאלי, פותחת את הדלת בפני צירופם של נבחרי הציבור למשפחת העובדים.
האם יושפע המבחן הפונקציונאלי מקיומו של מקור נורמטיבי חלופי לסעד המבוקש?
- בהיותה ערה לכך שקבלת המבחן הפונקציונאלי להגדרתו של פלוני כעובד סותם את הגולל על קבלת העתירה, מנתה העותרת שני הבדלים עיקריים בין הסיטואציה שנוצרה בפרשת סרוסי לבין ענייננו כדלקמן: 1. בעניינו של סרוסי לא היה מקור נורמטיבי אחר שיכול היה לספק את התכלית הראויה שדמי אבטלה באים להגשים (סעיף 93 לעתירה) ומכאן הצורך להכיר בסרוסי כעובד לעניין פרק ז' בחוק הביטוח הלאומי לעניין דמי אבטלה. 2. בפרשת סרוסי לא התעוררה כלל שאלת סמכותו של בית הדין לעבודה שכן סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי שעמד בבסיס התביעה שם מקנה את הסמכות לדון בתביעה מכוחו לבית הדין לעבודה ואינו מתנה אותה בהיותו של התובע - עובד. ההבדלים שמנתה המדינה אכן קיימים. מקובל עלי כי בפרשת סרוסי אכן לא התעוררה שאלת הסמכות לאור האמור בסעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי. יחד עם זאת, אין בכך כדי לאיין את הרלוונטיות של הלכת סרוסי לענייננו. הקביעה הנורמטיבית המרכזית בפרשת סרוסי היא כי אמת המידה לקיומם של יחסי עובד-מעביד נשענת על מבחן פונקציונאלי. משום שסבר כי גם עובד ציבור זכאי לביטוח אבטלה, ראה בית המשפט שם בסרוסי - כעובד. ההקבלה לענייננו אינה טעונה ביאור.
עצם קיומה של יכולת עקרונית לתקוף החלטות של המועצה והשר בבית דין גבוה לצדק בשל היותן החלטות מנהליות, איננה מלמדת בהכרח כי בית דין גבוה לצדק הוא הערכאה המתאימה ביותר לדון בעניין. בדרך לקבלת ההחלטה באשר לערכאה המתאימה ביותר לדון בעניין מסוים (כאשר קיימת יותר מערכאה אחת המוסמכות לדון בו), קיימים שיקולים רבים הצריכים להילקח בחשבון. בין היתר, גם שיקולים מערכתיים של עומס רלוונטיים להכרעה, אולם המבחן המכריע הוא מבחן הרכיב הדומיננטי של התובענה - מבחן זה והשיקולים הנוספים לעניין זיהויה של הערכאה המתאימה, ידונו להלן.