במסלול החלופי של תביעות בהוצאה לפועל זכאי התובע שכנגד לכ-1.27 מיליון ₪, ולכל הפחות ל-137,760 ₪.
עוד הוא זכאי לפיצוי בגין הפסדי שער בסך 1,075,274 ₪ והוצאות ששולמו למשרד נס בסך 500,000 ₪. ועל כל אלה יש להוסיף הוצאות משפט המגיעים לכ-2 מיליון ₪ (לא כולל דמי הצלחה).
לסיכומיו הוסיף התובע שכנגד טבלה (בפסקה 204) המסכמת את סך הפיצוי בראש נזק זה כעומד על 6,115,991 ₪.
עיקר טענות מר נחמיה
- אין יסוד לטענתו של מר קנפלר כאילו ניתנו לו מצגים כוזבים עובר להתקשרותו בהסכם עם החברה.
כך, למשל, בכל הנוגע לחוב לחברת הניהול של הנכסים, הרי שבמועד חתימת ההסכם, במאי 2016, החוב לשנת 2015 עמד על סכום זניח של 30,000 יורו. ובשנת 2016 נוהל מו"מ עם חברת הניהול ביחס להתחייבויות כלפיה. בנוסף, יש לזכור כי בעוד שחברת גיא ייזום הצהירה, במסגרת ההסכם, כי אין לה חובות כלפי צדדים שלישיים כלשהם, הרי שחברות הנכסים הצהירו כי הן עומדת בהתחייבויותיהן. זוהי, כמובן, הצהרה מתונה יותר. מכל מקום, לא הוצג כל מצג לפיו לחברות הנכסים אין חובות לצדדים שלישיים. בנוסף, מר נחמיה הבהיר לתובע שכנגד כי פירעון חובות העבר יהיה באחריות החברה, וגם נתון זה מוכיח שלא הוצג מצג למר קנפלר לפיו לא קיימים חובות שהם.
מצג נוסף שניתן בהסכם היה, שדוחותיה הכספיים האחרונים של החברה משקפים נאמנה את מצבה ושלא ידוע לה על אודות מידע מהותי שעשוי להשפיע על שווי הנכסים, שלא ניתן לו ביטוי בהם. הצהרה זו הייתה נכונה ומדויקת.
מאזן הבוחן עליו נסמך התובע שכנגד בא לעולם באוגוסט 2016, והוא לא היה קיים במועד חתימת ההסכם. בחקירתו הנגדית לא ידע מר קנפלר להתייחס למאזן זה, וודאי שאין הוא יכול לבסס תשתית להטעיה כלשהי.
אין גם ממש בטענותיו ביחס לסטטוס ההשכרות של הנכסים בצרפת. עיון בדוחות הכספיים של החברה מעלה כי הם כללו את הנתונים המהותיים מהם היה ניתן ללמוד כי חלק מהנכסים לא הושכרו, ושאף ניתנה אופציה לשוכרת קיימת לצמצם את היקף השכירות שלה.
ואשר למסמך התחזית, שהתובע שכנגד הקדיש לו טיעון נכבד, הרי שהוא לא היה חלק ממצגי החברה. התובע, שחתם בראשית הדרך על ההסכם מול החברה בכובעו כבעל השליטה בקרן תמיר-פישמן עשה כן לפני שנשלח אליו מסמך התחזית. מסמך זה נערך בחופזה, והתברר כי קריאה נכונה שלו לא כללה הטעיה. זאת משום שהיה ברור שההנחות עליהן נשען לא התקיימו בפועל, והדברים היו ידועים.
- מר קנפלר הודה כי גילה על אודות מצגי השווא, המוכחשים, כבר בראשית הדרך והחליט להמשיך בעסקה בכל זאת. בדיקת הכדאיות של העסקה שנעשתה על ידי קרן תמיר-פישמן העלתה בעיות, שמר קנפלר היה מודע להן. על רקע זה אין הוא יכול לטעון כי אלמלא המצגים הוא לא היה מתקשר בעסקה. במקום לבטלה, בשלב בו השקיע כ-550,000 יורו בלבד, הוא בחר להמשיך בה, לנפח נזקיו, להשקיע בסך הכול 3.5 מיליון יורו ולתבוע כעת 10 מיליון ₪. בנסיבות אלה דין טענותיו לפיצוי להידחות. לכל היותר הוא יכול לתבוע את סכום השקעתו, ואותו קיבל. לשיטת מר נחמיה גם לסכום זה אין הוא זכאי, שכן מר קנפלר הוא שהפר את ההסכם עם חברת ADN.
- בנסיבות העניין העסקה שעל הפרק הייתה עם חברה הנמצאת על סף קריסה מוחלטת, שדוחותיה כללו הערת עסק חי. התובע שכנגד היה מודע לכך. הוא ידע שמדובר בחברה המצויה על סף חדלות פירעון. על רקע זה היה ברור לו כי מדובר בעסקה שצריכה להתבצע במהירות, בחופזה, fire sale. בנסיבות אלה התמורה שגובשה בהסכם עם חברת ADN הייתה נמוכה באופן קיצוני מלכתחילה, ומר קנפלר לא יכול היה לבוא בדיעבד ולנסות להפחיתה. אין כל יסוד לטענה כאילו הובטחה לו תשואה בת 20% בשנה לפחות.
- התובע שכנגד הוא זה שהפר את ההסכם. הוא זה שהצהיר מצגים כוזבים, כאשר טען שהוא בעל האיתנות הפיננסית הנדרשת לקיים את ההתחייבויות שנטל על עצמו. הוא לא עמד בלוח התשלומים שנקבע. יש לדחות את טענתו שעשה כן לאחר שהתברר לו כי מצבה של החברה שונה מזה שהוצג לו. הדבר נבע למעשה מקשיי המימון שנתקל בהם.
- בשלב זה היה זה מר קנפלר שביקש לנצל את העובדה שהחברה נקלעה למצוקה תזרימית קשה, כדי לאלץ אותה לקבל את תכתיביו. רק ביום 28.8.16 הוא הציע שיפרע את החוב לחברת רבד, וכחצי מיליון יורו יעוכבו ל"התחשבות" עתידית. לחברה לא הייתה ברירה אלא להיעתר להתנהלות בוטה זו. ואז מר קנפלר ניסה לייצר עסקה חדשה, כדי לרכוש את יתרת זכויות החברה בנכסים בצרפת. בשלב זה היה ברור לכל הצדדים כי לאור הפרת התחייבות התובע שכנגד לשלם את יתרת סכום התמורה, החברה רשאית לנסות ולאתר עסקה טובה יותר. ואכן, העסקה עם קבוצת דיין הייתה כזו.
- טענות התובע נגד העסקה עם קבוצת דיין הן חסרות בסיס. בשלב זה לא הייתה לתובע זכות וטו, שהרי הוא זה שהפר את ההסכם. לא דובר בעסקה נוגדת. נוכח אי השלמת התמורה של העסקה המקורית, יכלה חברת ADN, בשלב זה, למכור את אחזקותיה ב-8% במניות החברה הצרפתית מעבר לאלה שהחזיקה חברת גיא ייזום.
אין גם יסוד לטענה ביחס לעניין האישי שמיוחס למר נחמיה, שהרי גם אם התובע שכנגד היה מקדם את העסקה שלו, הדבר היה מסייע למר נחמיה באותו האופן. מבחינתו לא היה זה חשוב אם ההלוואות תפרענה כתוצאה מכספים של התובע שכנגד או של קבוצת דיין. ושעה שהעסקה עם קבוצת דיין הייתה טובה יותר, ודאי שהיה על החברה להעדיף אותה.
- מר נחמיה קיבל ייעוץ משפטי לפיו יש לבטל את ההסכם המקורי עם מר קנפלר. וככל שהחברה ביטלה את ההסכם עמו באופן לא ראוי, הרי שעניין זה אינו מכונן חבות אישית מצדו.
- אין יסוד לטענות מר קנפלר בדבר ניסיונות כאלה ואחרים לעקוף את צו המניעה שניתן על-ידי כב' השופט קירש, וגם הוא עצמו מודה כי המתווה אליו התייחס לא יושם. גם טענותיו ביחס לאי וידוא היכולת לעמוד בתשלום החוב כלפיו דינן להידחות, שעה שהלכה למעשה השקעתו הוחזרה לו בהסכם הפשרה שנכרת עם החברה.
- יש לדחות גם את טענות התובע שכנגד ביחס לנזק שנטען על ידו:
- אין מקום לפסוק לטובתו רווח אלטרנטיבי. הוא ידע על אודות הפערים בין המצגים, לשיטתו, ובין מצב החברה והחליט בכל זאת להתקדם עם ההשקעה. הוא גם לא ביסס מסלול השקעה אלטרנטיבי מוכח. בעניין זה הוא הציג אמירות כלליות בלבד, ויותר מכך מהתנהלות התובע שכנגד עצמו עולה כי לא היו לו משאבים נזילים באותה העת, לבצע השקעה אלטרנטיבית כאמור.
- יש לדחות גם את טענותיו ביחס להחזר בגין ההוצאות. הוא זה שהצהיר בהסכם עם החברה כי הוא בעל משאבים. והנה התברר כי הצהרה זו הייתה חסרת בסיס והוא נאלץ ליטול מימון. בנסיבות אלה, הוא כלל לא יכול לתבוע עלויות מימון שעה שהפר את המצגים ואת ההתחייבויות שנתן. עוד אין מקום לפסוק לטובתו הפרשי שער, שעה שהעסקה וההתחשבנות לאורך כל הדרך הייתה במטבע זר, יורו.
בנוסף, אין מקום לחייב את מר נחמיה בהוצאות ההליך, שעה שחלק נכבד ממנו הוקדש למשא ומתן לפשרה עם החברה, ושם נקבע כי לא יוטלו הוצאות על מי מהצדדים.
- לסיכום, תביעה זו לא הייתה צריכה לבוא לעולם. התובע שכנגד השקיע השקעה נמהרת, שלא היו לו המשאבים הכספיים לתמוך בה. הוא נחלץ ממנה במסגרת הסכם הפשרה, קיבל השבה ופיצוי נוסף, והיה אמור להסתפק בכך. תחת זאת בחר להגיש תביעה שאינה נושאת את עצמה, חסרת עילה וללא שביסס נזק בר תביעה.
- יש לדחות את התביעה ולהטיל על התובע הוצאות הולמות.
עיקר טענות הדירקטורים
- הדירקטורים לא ניהלו את המשא ומתן עם מר קנפלר ולא הציגו לו מצג כזה או אחר. הם לא התחייבו כלפיו בהתחייבות אישית ולא ערבו להתחייבויות החברה כלפיו. הובא לאישורם הסכם שכל האמור בו היה נכון, מזווית הראיה שלהם. הם הפעילו שיקול דעת ופעלו לטובת החברה.
למעשה, התביעה חותרת תחת מושכלות יסוד בדיני חברות, ובראשם עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. רק במקרים חריגים ניתן יהיה להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בגין פעולות, מעשים ומחדלים של החברה. כשנכרת חוזה בין צד שלישי ובין החברה, בעלת דינו היא החברה, ונושאי המשרה "יוצאים מהתמונה". הטלת אחריות אישית עליהם עלולה ליצור אפקט מצנן, ולפגוע בפעילות המסחרית התקינה. אין להטילה.
- מר קנפלר מנסה להטיל אחריות על הדירקטורים מכוח עוולות הרשלנות וגרם הפרת חוזה. אך הוא לא ביסס את הנסיבות הנדירות שיוכלו להוביל לאחריות בגינן. הוא לא ביסס את יסודות העוולות השונות. הוא גם לא עמד בחובת הפירוט שכתב התביעה שהגיש היה צריך לעמוד בה. הוא התייחס לכל ארבעת הנתבעים כעשויים מקשה אחת, וכזאת אין לעשות.
מכל מקום, מר קנפלר לא טען וגם לא הוכיח שהדירקטורים חבים כלפיו בחובת זהירות. נושא המשרה חב בחובת זהירות כלפי החברה. כדי להטיל אחריות אישית יש לבסס נסיבות החורגות מהפעילות הרגילה והשגרתית שלו. חובת הזהירות יכולה להתגבש רק כשהדירקטור פעל מול התובע שכנגד באופן אישי ולא בכובעו כדירקטור. כזאת לא היה. גם קשר סיבתי לא בוסס.