ככל שהתביעה נגד הדירקטורים תידחה, עתרו הדירקטורים לאפשרות להגיש אסמכתאות לעניין גובה ההוצאות שנשאו בהן ושיש לחייב את מר קנפלר בגינן.
עיקר תשובת מר קנפלר
- טענות הדירקטורים לא נתמכות בחומר הראיות. חומר זה מצביע על כך שמדובר במי שלא בודקים נתונים, לא שואלים שאלות, מקבלים החלטות ללא ביסוס, ופועלים ככלי שרת בידיו של מר נחמיה.
- מר קנפלר וגם מר לורנצי אישרו כי חברת ADN הייתה רשאית לחפש משקיע נוסף אך זאת רק ביחס ליתרת זכויותיה בחברה הצרפתית, ובכפוף לזכויותיו של מר קנפלר לחלוקה בשיעור 80% מהתזרים השוטף. אם העסקה עם קבוצת דיין הייתה נעשית בכפוף לזכויות מר קנפלר בהסכם המקורי, לא הייתה לו טענה בנושא, להבדיל מטענותיו בעניין מצגי השווא. הדירקטורים הובילו לכך שהחברה מכרה זכויות שכללו גם כאלה שנמכרו קודם לכן למר קנפלר, ולכן קמה עסקה נוגדת. זכויותיו בתזרים ההכנסות העתידי לא נלקחו בחשבון. הצורך להתייחס אליו עלה רק לאחר שמר קנפלר פנה לדירקטוריון ביוזמתו, ורק אז טיכס הדירקטוריון עצה כיצד להיחלץ ממעשיו הרשלניים, כשהפתרון שנמצא היה החרפת ההפרה מול מר קנפלר בדרך של משלוח הודעת ביטול שלא כדין.
- גם מר נחמיה מנסה להסתיר בסיכומיו את משמעות חוב העתק שהיה קיים לחברת הניהול של הנכסים בצרפת. דמי הניהול שנגבו מהשוכרים הוצאו מחברות הנכסים לשימושים אחרים של חברת ADN, וכל זאת לא גולה לתובע שכנגד.
- מר קנפלר אינו כופר, כמובן, בכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, או בכך שחיוב אישי של נושאי משרה בגין מעשיהם ומחדליהם הוא החריג ולא הכלל. ועדיין, הדין הישראלי אינו מקנה חסינות לנושאי משרה בתאגיד.
ברור שמר נחמיה היה הרוח החיה בהתנהלות כולה, ויש לחייבו אישית. וגם התנהלות הדירקטורים, לרבות נוכח מחדליהם החמורים, מצדיקה הטלת אחריות עליהם. בהחלט ניתן להטיל עליהם חובת זהירות גם כלפי צדדים שלישיים, וזהו המקרה המתאים לכך. הם אישרו עסקה שבה למר נחמיה אינטרס אישי, שילמו לו על חשבון קופתה הריקה של החברה, גרמו לכך שהשבה למר קנפלר הייתה לא אפשרית, ולא וידאו כי כספי הנאמנות בעסקה הנוגדת יופקדו בידי הנאמן, שכלל לא מונה. בנסיבות שהוכחו גם לא עומדת להם הגנת כלל שיקול הדעת העסקי. הדירקטור הדומיננטי היה מר נחמיה, והתנהלותו הכתימה את הדירקטוריון כולו. עניינו האישי הבולט מכתים את מכלול ההחלטות שהתקבלו לטובתו. בוססה אפוא אחריות הנתבעים בנזיקין הן מכוח עוולת הרשלנות הן מכוח עוולת גרם הפרת חוזה.
- ועוד אין ממש בטענה כי לא הוצגו למר קנפלר מצגים כוזבים. הנתבעים טוענים כי דובר בעסקת As Is אך עניין זה אינו פוטר אותם מחובת הגילוי של נתונים כלכליים שהראו כי מצבה של החברה שונה מהנתונים המצויים במידע הפומבי. היעדרו של דיווח פומבי על אודות בעיות שהיו ידועות ושנדונו בחדרי החדרים בחברה מבסס את מצגי השווא האמורים.
- לבסוף יש לדחות את טענות הנתבעים שכנגד בדבר אי הוכחת הנזקים הנתבעים. באי כוחם כלל לא טרחו לחקור אותו בחקירה נגדית בעניין זה, לא הציגו ראיות חלופיות, ומכאן שטענותיו בוססו.
- עד כאן הפרוזדור ומכאן לטרקלין.
דיון והכרעה
- על הפרק טענה לאחריות אישית של נושאי משרה בחברה.
ברגיל, טענה זו נלווית לייחוס אחריות לחברה בה פועלים נושאי המשרה. מעשה שגרה הוא שהתביעות בעניינים אלה, הבאות והולכות בהיכלות המשפט, מבקשות סעד מהחברה ומנושאי המשרה ביחד ולחוד. אלא שענייננו הוא שונה. התובע שכנגד הגיע להסדר עם החברה. במסגרתו קיבל בחזרה את הכספים שהשקיע בעסקה המקורית. הוא ויתר על טענותיו נגדה. יחד עם זאת שמר לעצמו את הזכות להמשיך ולנהל את ההליכים נגד נושאי המשרה: ארבעה דירקטורים, שאחד מהם שלט בה ושימש כמנהלה.