הנה כי כן, התובענה, במתכונתה העדכנית, מעמידה לבחינה את שאלת האחריות האישית של נושאי המשרה בחברה כשהיא "נקייה", ועומדת על רגליה היא.
- המבקש להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד צריך לעבור משוכה, שאינה נמוכה. מצב דברים בו תוטל אחריות שכזו בקלות יתרה יוביל לפגיעה בכלל היסוד העומד בבסיס דיני החברות כולם, והוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. אומנם, מסך ההתאגדות של החברה אינו מקנה חסינות לפועלים על בסיסו, אך עדיין יש לו משמעות. התעלמות ממנו תוביל לכך שאיש לא יהיה מוכן לשמש כאורגן של חברות ולפעול עבורן ובשמן.
על רקע זה נדרש "דבר מה נוסף" כדי שתיכון אחריות של נושאי המשרה. על התובע, המבקש להטיל אחריות אישית עליהם, לבסס יריבות משפטית ישירה מולם, ולא רק מול החברה. עליו לבסס נסיבות שתיצורנה את אותה יריבות, או את אותם יחסי שכנות כשעל הפרק טענה לאחריות בגין עוולת הרשלנות. עליו לבסס את הנסיבות המיוחדות שיקימו לו מעמד בדין (Standing) לתבוע אותם אישית.
דיני המעמד בדין ודיני היריבות המשפטית הם כליי הקיבול, דרכם מאוזנים האינטרסים המתנגשים. במסגרתם נלקחים בחשבון הצורך ליתן את המשקל הראוי לעקרון האחריות המשפטית הנפרדת מזה, ולצורך להטיל אחריות ישירה על נושאי המשרה במקרים המתאימים מזה.
מכאן נובע כי כאשר בא אדם במגע עם החברה, והוא טוען כי זו פגעה בו, הרי שיוכל לבסס בקלות מעמד בדין לתבוע אותה, על בסיס יריבות משפטית ישירה מולה. לעומת זאת ביסוס היריבות והמעמד לתבוע אישית את נושאי המשרה כלל אינו מובן מאליו. כדי לכוננם יש להצביע על נסיבות מתאימות ומיוחדות שיוכלו לפתוח את השער.
- ומה במקרה הנוכחי? כאן יש להבחין בין שלושת הדירקטורים ובין מר נחמיה.
- אשר לשלושת הדירקטורים:
- הם לא עמדו בקשר ישיר מול התובע. הם לא נשאו ונתנו עמו. הם לא הציגו לו מצגים כאלה ואחרים באופן אישי. כל המגעים מולו נעשו במסגרת תפקידם. הם אישרו את ההסכם שנכרת עם מר קנפלר. כפי שנראה בהמשך, המצגים שהוצגו במסגרתו היו מדויקים ולא מטעים.
- עוד בוסס שהם פעלו לטובת החברה ולא לטובת אינטרסים אישיים כאלה ואחרים של מר נחמיה. מטרתם הייתה לאפשר לחברה לקבל את תזרים המזומנים שהיה כל כך חיוני עבורה. היה עליהם לקבל החלטות בלוחות זמנים בוערים, וכזאת עשו לאחר שבחנו את הנתונים שעמדו לפניהם. לא הוכחה הטענה שפעלו ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי. גם ההתקשרות עם קבוצת דיין נעשתה נוכח אמונתם כי היא טובה יותר מבחינת החברה.
- התובע לא הוכיח שהדירקטורים פעלו כדי לסייע למר נחמיה להיחלץ מהערבות האישית בה התחייב, אגב נטילת חלק מההלוואות של החברה. מבחינה זו לא היה כל הבדל שבמהות בין ההתקשרות עם התובע שכנגד או עם קבוצת דיין. זו וזו היו מובילות לפירעון הלוואות, על הערבות הנלווית להן, וודאי שאין פסול בכך שהם העדיפו את ההצעה שנראתה להם כטובה יותר לחברה, ושהייתה כזו.
אכן, ככל שהיה למר נחמיה אינטרס אישי, והעסקה שעל הפרק הייתה עסקת "בעל עניין", היה עליהם לדאוג לאישור ההחלטות במתכונת הקבועה בחוק לשם כך, וכזאת הם לא עשו. אלא שעניין זה לא מקרין על שאלת חבותם בנזיקין. זאת משום שאין כל קשר סיבתי בין כך ובין הנזקים שטוען להם מר קנפלר. הרי אם נאמץ את שיטתו, הרי שגם העסקה עמו לא אושרה במתכונת זו. ממילא אין המדובר במקרה של מימוש "בעיית נציג" כזו או אחרת, שכן העסקה שעל הפרק קידמה את טובת כלל בעלי המניות בחברת ADN ולא יצרה קונפליקט ביניהם.
- בשלב זה יש לזכור כי מר קנפלר הצטייר, מבחינת הדירקטורים, באור בעייתי. הוא לא עמד בתשלום חלק מהתמורה לה התחייב במועדים שסוכמו. נמסרו להם דיווחים כי הוא לא אחז בהון הנדרש להשלים את ההשקעה, למרות שהצהיר כי זה ברשותו. אכן, נמסר שהוא פעל לגיוס הון נוסף, ועדיין הדבר הוביל לעיכוב בלוחות הזמנים לקבלת התשלומים, דבר שהציב את החברה בסיכון מול נושיה, וסדק את האמון בו.
והנה הוא הודיע כי הוא מבקש לסטות מההסכם שגובש עמו, ולהותיר 500,000 יורו להתחשבנות עתידית. גם אם היה מדובר ביתרה לא גדולה יחסית (כ-1/8 מהתמורה), הרי שהייתה לה משמעות לאור המצוקה התזרימית של החברה, ומבחינת היכולת לסמוך על מר קנפלר שלא יפעל באופן דומה בעתיד.
- מר קנפלר זנח למעשה את האפיק של קידום ההסכם המקורי שחתם עליו. כאמור, הוא ביקש להתחשבן על יתרת התמורה, כשמשמעות הדברים היא שהוקפאה זכאותו למניות החברה הצרפתית מעבר למניות חברת גיא ייזום שהועברו לידיו.
ההתחשבנות לגבי ההסכם המקורי לא נעשתה. תחת זאת ריכז מר קנפלר את המאמצים להתקשר בעסקה חדשה, בה ירכוש את יתרת אחזקות חברת ADN בחברה הצרפתית. בנסיבות אלה דבר לא מנע מהחברה לחפש משקיע אחר שירכוש את יתרת המניות שבשליטתה, וכזאת עשתה. הדירקטורים ראו בעסקה עם קבוצת דיין כעסקה טובה יותר ולא נמצא פסול בשיקול הדעת שהפעילו.
- הטענות לאי ביטול החוזה בדרך המוסכמת אמורות להיות מכוונות לחברה ולא לדירקטורים. גם הטענה כי הדירקטורים לא וידאו שמר קנפלר יוכל לקבל את הכספים שהשקיע עקב ביטול ההסכם אינה משנה את התמונה. גם כאן מדובר בטענות האמורות להיות מכוונות כלפי החברה.
כל אלה מראים כי מר קנפלר לא הצליח לבסס את אותן נסיבות מיוחדות היכולות להקנות לו מעמד בדין לתבוע אישית את הדירקטורים ולבסס יריבות משפטית ישירה מולם, לא בגין עוולת הרשלנות וגם לא בגין עוולת גרם הפרת חוזה. בעלת דברו הייתה צריכה להיות החברה ולא חברי הדירקטוריון שלה.
- אשר למר נחמיה, תמונת הדברים היא מורכבת יותר. הוא נטל חלק אקטיבי הרבה יותר במגעים מול מר קנפלר. הוא היה המוציא והמביא בעסקאות שעל הפרק. הוא היה מעורב בהצגת מצגים בצורה משמעותית יותר מאלה של הדירקטורים. מבחינה זו החשיפה שלו להטלת אחריות אישית היא גבוהה יותר. קל יותר להכיר ביחסי שכנות בינו ובין מר קנפלר אותו הזמין להתקשר בעסקה עם החברה. ועדיין, בסופו של יום לא עלה בידי התובע שכנגד לבסס את התשתית הראייתית שתצדיק הטלת אחריות אישית על מר נחמיה:
- נקודת המוצא היא שרוב המצגים שהוצגו למר קנפלר לא היו מטעים. האמור בדוחות הכספיים של החברה, ובדוחות הפומביים שפרסמה, שהיו עיקר המצגים שעוגנו בחוזה, היה מדויק. התעמקות בהם הייתה חושפת את הקשיים שהנכסים בצרפת נצבו בפניהם. למעשה קשיים אלה נחשפו בבדיקות שנערכו בקרן תמיר-פישמן, והם הובילו לאי ההתקשרות בעסקה דרכה. כל אלה היו ידועים למר קנפלר.
- גם מסמך התחזית שאותו ציין, שנמסר לו על ידי מר נחמיה (ולא על ידי הדירקטורים) לא אמור היה לבסס תמונת דברים ורודה. היה אמור להיות ברור לכל מי שבדק את מכלול הנתונים שהנחות היסוד העומדות בבסיסו אינן תואמות את המציאות. מכל מקום, וכפי שיובהר בהמשך, נמצא לדחות את גרסתו של מר קנפלר בענין הבנתו את הנתונים במסמך התחזית.
- אכן, בנקודה אחת מצאתי שמר נחמיה הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו, ושעניין זה יכול אף להעלות כדי הטעיה. היה עליו לגלות למר קנפלר על אודות המחלוקת עם חברת הניהול של הנכסים בצרפת, שעלולה הייתה להוביל לחבות בת מאות אלפי יורו. כזאת הוא לא עשה.
ועדיין, גם אם עמדה לזכותו של מר קנפלר טענה להפרת חובת תום הלב, ואף להטעיה, הוא בחר להתקדם בעסקה. בשלב זה השקיע רק כשמינית מהתמורה. והנה אחרי שגילה על אודות ההטעיה, בחר להשקיע עוד שלושה רבעים ממנה, ולשמור לעצמו את הזכות לבצע התחשבנות לגבי השמינית שנותרה. הוא בחר לקחת את הסיכון ולהתקדם קדימה, ולנסות לשכנע את החברה למכור לו את יתרת אחזקותיה בנכסים בצרפת במחיר מופחת מאוד בשים לב למצוקתה הרבה. בכך, ויתר על כוח הביטול שלו.