ועדיין "בפסיקה עוקבת התקבע העיקרון כי לא כל הפרה של חובת תום הלב במשא ומתן שבגינה החברה עשויה לחוב בפיצויים מאפשרת הטלת אחריות אישית גם על האורגן. בעוד שחובת תום הלב במשא ומתן היא ככלל חובה לעמוד בסטנדרט התנהגות אובייקטיבי של תום לב ודרך מקובלת, הרי שעל מנת להטיל אחריות אישית על האורגן אין די בהוכחה כי הסטנדרט האובייקטיבי הופר, אלא יש להראות כי על המנהל 'רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית' " (גושן ואקשטיין, בעמ' 207; ועוד ראו הדיון בעניין נשאשיבי בפסקה 44).
אחריות נזיקית
- גם ביחס לקיומה של אחריות נזיקית נקודת המוצא הבסיסית היא ש"היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידו" (ערעור אזרחי 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בערעור מיסים נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981)).
ועוד ציין בעניין זה כב' השופט, כתוארו אז, עמית ביחס לאחריות דירקטורים כי "הדירקטור אינו שונה ממעוולים פוטנציאליים אחרים, במובן זה שהתנהגותו נבחנת באופן אובייקטיבי תוך התחשבות בנסיבות העניין. אכן, הלכה פסוקה היא כי על הדירקטור מוטלת החובה 'לנקוט את כל אותם אמצעי זהירות שדירקטור סביר היה נוקט בנסיבות העניין' " (ערעור אזרחי 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ (פורסם במאגרים [נבו]; 2016 בפסקה 42 לחוות דעתו) (להלן: עניין ורדניקוב)). דברים אלה כוחם יפה, כמובן, גם לנושאי משרה אחרים, בשינויים המחויבים.
ומנגד, יש להיזהר מפני מצב דברים בו שיטת המשפט מאפשרת הטלת אחריות בנזיקין בקלות יתרה על נושאי המשרה. אם זה יתממש הדבר עלול להוביל להרתעת יתר. מצופה הרי מנושאי המשרה, ובהם הדירקטורים ליטול סיכונים לטובת השאת רווחי החברה ומצבה. "הקשר ההדוק בין תפקידו של נושא המשרה לבין הצורך לנקוט צעדים הטומנים בחובם סיכון, מסביר גם את החשש שמא הטלת אחריות רחבה ברשלנות על נושאי משרה עלולה להרתיעם מפני נטילת סיכונים, ואף להרתיע מועמדים מתאימים מנכונות לכהן כנושאי משרה, באופן העלול לפגוע בסופו של דבר בחברה ובבעלי המניות" (שם, בפסקה 44). חשש זה הובע ביחס למערכת היחסים שבין נושאי המשרה לחברה, אך הוא רלוונטי גם למערכת היחסים שבינם ובין צדדים שלישיים החיצוניים לה.
- מתי אפוא יהיה ראוי להטיל על נושאי המשרה אחריות אישית בנזיקין כלפי צד שלישי החיצוני לה? מתי יהיה ראוי לכונן יחסי יריבות בינם ובין אותו צד שלישי? מתי יהיה לצד השלישי מעמד בדין לתבוע אותם?
- ניתנת האמת להיאמר כי בעניין זה משדרת הפסיקה מסרים שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד זה עם זה. לצד אמירות כי האחריות של האורגן של החברה נקבעת על בסיס התנהגותו ועל בסיס המענה לשאלה האם היא מקיימת את יסודות העוולה המיוחסת לו, ניתן למצוא אמירות לפיהן "הטלת חבות אישית מכוח דיני הנזיקין על אורגן בחברה בגין פעולות אשר עשה בשם החברה תעשה במקרים חריגים בלבד" (מגוון האמירות לכאן ולכאן מובא אצל עמוס הרמן דיני נזיקין 222-221 (2020)).
יתכן כי כך קורה שעה שלא תמיד מקפידים להפריד בין אחריות נושא המשרה בחברה כלפי החברה ובין אחריותו כלפי צד שלישי. כך או כך, עדיין דין הוא שגם בעולמם של דיני הנזיקין ביסוסה של אחריות נזיקית ישירה של נושא תפקיד בחברה אינו עניין של מה בכך.
- היות שבענייננו מר קנפלר ממקד טענותיו בעוולת הרשלנות ובעוולת גרם הפרה חקוקה נמקד גם אנו המבט בהן. עיון במצב הנורמטיבי הנוהג ביחס לשתי העוולות הללו מראה כי אין די בהיותו של נושא התפקיד בחברה מעורב בפעילות שנטען כי הובילה לנזק, כדי להטיל עליו אחריות אישית. גם כאן, כמו בדיני החוזים, נדרש "דבר מה נוסף", שיוכל ליצור את היריבות הישירה בין הצד השלישי לבין נושא המשרה, ושיאפשר לצד השלישי מעמד בדין לתבוע אותו.
עוולת הרשלנות
- גם בכל הנוגע בהטלת האחריות בגין עוולת הרשלנות שיקולי המדיניות מובילים לכיוונים מתנגשים. מחד גיסא, עומד הצורך להטיל אחריות במקרים המתאימים כשנושאי המשרה סטו מאמות המידה של ההתנהלות המצופה מהם. מאידך גיסא החברה המזיקה היא היריבה המתבקשת של הצד השלישי הנפגע. עומד לו מעמד בדין לתבוע אותה בגין נזקיו. ביסוס קל מידי של מעמד ושל יריבות כלפי נושאי המשרה שבה יוביל לפגיעה קשה בתכליות שמסך ההתאגדות בה לקדם.
- הדרך לגבש את הגישה הראויה להטלת אחריות אישית על נושאי המשרה, עוברת דרך מושג "יחסי קרבה" או "יחסי שכנות", שמשמשים כחוליית הבסיס לפיתוחם של דיני הרשלנות.
מושג הקרבה הוא "כלי רב-ערך לסינון אחריות בלתי-רצויה. במשמעותו המקורית מבחן זה מאפשר לבית-משפט להתנות את האחריות בקיומה של זיקה בין הניזוק למזיק - זיקת זמן ומקום, זיקה הנובעת מקשר מיוחד ביניהם, מהיכרות, מהסתמכות, מהיותו של הניזוק חלק מקבוצה מצומצמת, מהסתברות גבוהה של נזק ועוד...מאחר ששיקולים מרכזיים נגד הטלת אחריות הם הרתעת-יתר, הכבדת-יתר על מזיקים וריבוי תביעות, הרי שליטה על מעגלי הזכאות באמצעות הקרבה מאפשרת פיקוח ראוי על היקפי האחריות" (ישראל גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעות גדרי האחריות ברשלנות" משפטים כו 295, 322 (1996); וראו גם ערעור אזרחי 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, פ"ד סה(1) 144, 197 (2011)).
- האיזון בין השיקולים השונים הוביל להצבת משוכה גם בפני מי שמבקש לתבוע את נושאי המשרה בגין רשלנות ולהטיל עליהם אחריות אישית לנזקים שהחברה גרמה לו.
נפסק כי אין זה פשוט לבסס את חובת הזהירות המוטלת על האורגן כלפי צד שלישי. "עיקר הדיון בפסיקה בשאלת האחריות האישית של המנהלים, נסוב סביב שאלת קיומה של חובת זהירות בין הניזוק לבין המנהלים. חובת הזהירות קיימת רק במצבים חריגים, שבהם התקיימו יחסי קרבה מיוחדים בין הניזוק לבין המנהל. מדובר במצבים שבהם הניזוק נטה אמון, כלומר סמך על המנהל באופן אישי, וזאת על בסיס הבטחות או מצגים שהציג המנהל באופן אישי, או על יסוד קיומן של נסיבות מיוחדות" (גושן ואקשטיין, בעמ' 202).