מכאן שבשלב זה היה ידוע, או צריך היה להיות ידוע גם למר קנפלר, כי הנכסים מושכרים בתפוסה חלקית, ושקיימת אופציה שאחד השוכרים אף יחזיר חלק מהשטחים שהוא שוכר וירחיב את השטח הלא מושכר.
- גם בעניין זה מצאתי לדחות את טענת התובע שכנגד כי הסתמך על מידע מטעה בדבר תפוסת הנכסים ועל התחזית הוורודה שהוצגה לו, שהיה קיים פער בינה ובין המציאות.
תחזית שכזו ממילא לא הוצגה לו על ידי הדירקטורים. ובנוסף, ונוכח המידע הפומבי שהוצג לעיל, קיים היה סיכון כי החברה לא תשפר המצב בפרקי הזמן הקצרים שדווחו, ושכתוצאה מכך יהיה עליה לפרוע סכום נכבד מההלוואה הרלוונטית. בנוסף, מר קנפלר לא הציג כל בסיס ראייתי לכך שבתקופה הרלוונטית היה ברור לנתבעים שהשוכר הרלוונטי יממש את האופציה שלו לצמצם את שטח השכירות, ומכאן שלא בוסס מצג שווא מצדם גם לא ביחס לעניין זה. עצם קיומה של האופציה היה בבחינת מידע פומבי עוד לפני שמר קנפלר התקשר בהסכם.
מאזן הבוחן
- מוסיף מר קנפלר וטוען כי ביצועי הנכסים בצרפת היו נמוכים משמעותית מהדוחות שפורסמו. עיון במאזן הבוחן (נספח 29 לתצהיר התובע) מיום 30.6.16 מעלה כי ההכנסות התפעוליות משלושת הנכסים עמדו על 784 אלף יורו בחצי שנה, כ-20% פחות מההכנסות שהוצגו לפי הסכמי השכירות הקיימים. מסמך זה נושא תאריך 30.6.16 ומר קנפלר מציין כי הגיע לידיו באוגוסט אותה שנה.
- אלא שאינני סבור שמאזן בוחן זה, שבא לעולם לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים הופך את ההתקשרות ביניהם למבוססת על הטעיה.
לימוד הנתונים שבמסמך מראה כי מדובר בעניין מורכב. מר קנפלר מפנה לנתון של 784 אלף יורו כאמור (המופיע בראש נומרטור 647 לתצהירו) אלא שבכך הוא מבודד נתון אחד בלבד מתוך המסמך כולו. אין זה מן הנמנע שיש לקחת בחשבון הוצאות שונות, ובהן הוצאות תפעוליות, שסביר שתצמצמנה את שיעור ההכנסות. מכל מקום, מקובל עלי כי כדי לבסס הטעיה בעניין זה היה מן הראוי להציג ניתוח מקיף יותר המתייחס למכלול הנתונים שבדוח, וכזאת לא נעשה.
מצגים נוספים
- אני מקבל את טענת הדירקטורים כי הם לא הציגו למר קנפלר את המצגים שבמסמך התחזית. כך העיד למשל מר דוברובסקי (הנתבע 3) כי "מדובר במסמך שמר קנפלר צירף לתביעתו, שאינני יכול להתייחס אליו כלל, בין היתר משום שלא הוצג לדירקטוריון בזמן אמת, ממילא לא עבר בקשה של הדירקטורים וכמובן שלא אושר על ידם" (פסקה 73 לתצהירו). הצהרה זו, שניתנה גם על ידי שאר הדירקטורים, לא נסתרה.
מבחינת הדירקטורים, המצגים שהוצגו היו אלה שנכללו בהסכם, וביחס לאלה אני דוחה את טענותיו של מר קנפלר להטעיה מצדם.
- נותר עניין טענתו של מר קנפלר כי הוטעה שעה שהוסתרה ממנו המחלוקת הכספית בין חברות הנכסים ובין חברת הניהול שלהם. בעניין זה אדון שעה שאבחן את הטענות נגד מר נחמיה, שהוא זה שעמד מול מר קנפלר באופן שוטף, וניהל את המשא ומתן מולו. אין לצפות מהדירקטורים להיות מצויים בכל פרטי שיג ושיח שניהל הנושא והנותן מטעם החברה. יש לזכור כי לא הרי דירקטורים כהרי מנהלים. כאמור, בכל הנוגע במצגים שהדירקטורים היו מודעים להם, לא נפל פגם.
בהחלטותיהם בעניין ההסכמים עם מר קנפלר ועם קבוצת דיין פעלו הדירקטורים לטובת החברה
- נגזרת של חובת האמונים, שחלה על הדירקטורים כלפי החברה, מטילה עליהם את החובה לפעול לטובתה ולטובתה בלבד. בעניין דרעי ציטט כב' השופט כבוב את מושכלות היסוד עליהן עמד כב' השופט ש"ז חשין שפסק כי "מנהלי החברה משמשים שלוחי החברה ועושי דברה. במידה מסויימת הם נאמני החברה, וכמנהלים עליהם לכוון את מעשיהם לטובת החברה, ורק לטובתה. שום אינטרס אחר, אישי, צדדי, אסור לו כי ישפיע עליהם ויסיר את לבם מאחרי החברה וטובתה" (המ' 100/52 חברה ירושלמית לתעשייה בערעור מיסים נ' אגיון, פ"ד ו 887, 889 (1952) מצוטט בעניין דרעי, בפסקה 88)).
אלה הן מושכלות יסוד בהלכות הממשל התאגידי שלנו. "מיום מינויו של הדירקטור לדירקטוריון חייב הוא לנתק עצמו ממי שמינהו, והשיקול היחיד שחייב להנחותו הינו פעולה בתום לב לטובת החברה. טובת החברה אינה טובתו של בעלי השליטה" (גרוס דירקטורים, בעמ' 51).
- בנסיבות המקרה הנוכחי מקובלת עלי עדותם של הדירקטורים, שכל אחד מהם הצהיר כי "השיקול היחיד שעמד תמיד לנגד עיני היה טובת החברה" (ראו פסקה 10 לתצהיר מר דוברובסקי; פסקה 10 לתצהיר גב' הלוי-ברזילי; ופסקה 10 לתצהיר מר פרץ). מצאתי לתת בה אמון בשים לב לנסיבות שעל רקען הם קיבלו את החלטותיהם.
כפי שיובהר מיד, מזווית הראיה שלהם:
- מר קנפלר לא עמד בהתחייבותו בהסכם, וביקש לפתוח את חלקו מחדש. התברר כי היו לו קשיי נזילות בניגוד למצגים שהציג, והוא לא שילם חלק מהתשלומים במועד. לאחר מכן ביקש לפתוח את רכיב התמורה בהסכם, ולנהל התחשבנות לגבי יתרת התמורה בסך כחצי מיליון יורו.
- התנהלות זו סדקה את האמון בין הדירקטורים ובין מר קנפלר, ואיש לא יכול היה להבטיח כי התשלומים העתידיים מצדו יתקבלו במועדם, נתון רב חשיבות נוכח מצבה הקשה של החברה.
- בשלב זה החזיק מר קנפלר ב-25% ממניות החברה הצרפתית לאחר שרכש את חלקה של חברת גיא ייזום. משמעות רצונו לשאת ולתת על יתרת התמורה הייתה שנפתחה במקביל שאלת זכאותו ב-8 האחוזים הנוספים ממניות החברה הצרפתית, שעתיד היה לקבל מחברת ADN בהתאם להסכם המקורי.
- הצדדים לא ערכו התחשבנות לגבי העבר, ואין לקבל את טענתו של מר קנפלר כי כך קרה היות שמר נחמיה הערים בפניו קשיים. מר קנפלר בחר לזנוח בשלב זה את העבר, ולקדם בחינת עסקה חלופית לפיה ירכוש את יתרת האחזקות בנכסים בצרפת.
- על רקע זה נמסר לדירקטוריון כי מר נחמיה ניהל בנוסף מגעים מול קבוצת דיין למכירת 76% מזכויות הנכסים בצרפת.
- העסקה עם קבוצת דיין הייתה עדיפה הן נוכח מרכיב המזומנים שבה, הן נוכח משבר האמון מול מר קנפלר.
- טובת החברה היא שהובילה את הדירקטוריון, ולא רצון לסייע למר נחמיה להשתחרר מהערובה שערב לחלק מחובות החברה.
- בכל התנהלותם הפעילו הדירקטורים שיקול דעת עצמי, בחנו את החלופות, קיימו דיונים תכופים, קיבלו דיווחים רלוונטיים, ובחלק מהסוגיות נועצו בייעוץ משפטי.
- מכלול זה מבסס כי לא קמו הנסיבות המיוחדות שבאמצעותן יוכל מר קנפלר לבסס אחריות אישית של הדירקטורים, מעמד בדין לתבוע אותם, או את דבר קיומה של יריבות משפטית ישירה מולם. בעלת דברו בכל הנוגע להחלטות שקיבלו היא החברה, ועמה הגיע להסדר. אפנה להציג את התשתית הראייתית העומדת בבסיס הניתוח האמור.
מר קנפלר לא עמד בתשלומים שהיה חייב בהם לפי ההסכם, במציאות שבה זרימת הכספים במועדם הייתה קריטית לחברה; דבר זה סדק את האמון בין הדירקטורים לבינו
- הצדדים חלוקים בשאלה האם קיימת קורלציה בין הסכומים שמר קנפלר התחייב לשלם בהסכם עם החברה, ובין לוחות התשלומים שבהם התחייבה החברה לפריעת חובותיה. אין אני נדרש להכריע בעניין זה, שכן לכל הפחות מר קנפלר היה מודע לצורך של החברה לעמוד בהתחייבויותיה, ולוחות הזמנים הרלוונטיים אף פורסמו ברבים.
כך, חברת ADN פרסמה דוח מיידי מיום 7.6.16 (נספח 15 לתצהירי הדירקטורים) בו ציינה כי החוב לחברת רבד צריך להיפרע כך ש -0.75 מיליון יורו עד 30.6.16; סך של 1.65 מיליון יורו עד 31.8.16; וסך של 2.6 מיליון יורו עד 30.11.16. דיווח זה כלל פרטים נוספים בעניין חובות החברה, שאין צורך לסקור אותם כאן. תמונת הדברים היא ברורה, ומעידה על לחץ תשלומים.